הוא אמר לי שיש לי כרס. הוא אמר לי כאילו שאני לא יודע? הוא הסביר שהוא אומר את זה לאנשים מדאגה. הוא שרירי. הוא חזק. הוא “בריא”. הוא לא-לא חושב את הדברים האלו על עצמו, להפך, ככל הנראה זו המחשבה הראשונה שהוא מתעסק בה מרגע שהוא קם. אולי גם לפני שהוא הולך לישון. ומי אמר שבלילה הוא איננו חולם על אחוזים של חלבון שאוחזים בו בחוזקה ושניהם יחד מתנדנדים על נדנדה, מנסים לשמור על יציבות.

נד, נד, נד, נד,
רד, עלה, עלה ורד!

מה למעלה? מה למטה?
רק אני, אני ואני. מה הקשר אליו? זה קשור רק אלי ולתפיחה שיש לי בין הפופיק לחלק הזה שכבר מרמז על תחילתו של איבר המין, מעין לקראת המפשעה. בעצם קוראים לזה המפשעה. הרי איבר המין הוא כבר איבר בפני עצמו. וכמוהו גם המפשעה. אז בהחלט אני מתכוון לצמיג הזה שנוצר בין הפופיק למפשעה. הוא ואני, בדו-קרב.

אך בדו-קרב של אבירים. עם חנינות כמו בימי הביניים. רק במקום חנית – אני וגוש הבצק הזה אוחזים ברומח, רוכבים על גבי רצועות של חלבונים וסוכרים מורכבים.

וכל הטקסט הזה מלא בדימויים מתאמצים המתאמצים לברוח מכל הסתכלות ישירה על עצמי. את עצמי.

אני שוקל שבעים ואחד קילו ולעולם ארגיש שמן. אין זה משנה איך אני נראה באמת. שאני עושה כושר, אני מרגיש חזק ויפה. בכל זמן שאני לא, אני מכוער ושמן.

מתי ארגיש יפה?

שהיה לי שרירים מרובעים בבטן?

שכולם יחשבו שאני יפה?

שאני אחשוב שאני יפה?

אומרים שהיפה הוא הטוב, זה שבוחר בעשיית מעשים טובים. טובים ויפים.

אז אולי אני פשוט בן-אדם מאוד יפה, שעושה מעשים מכוערים.

ואיזה מן מעשה הוא עשה לי? שקרא לי מלא והציע לי לעשות יותר כושר, למען הבריאות שלי. האם היה זה מעשה יפה? כי הוא בהחלט נראה יפה. הוא חזק, ושרירי, הוא נראה ממש בריא. כנראה שברוב זמנו הוא עושה המון מעשים טובים.

מעניין מה אתם הייתם חושבים, אם את שנינו הייתם מכירים.

האם ככה זוהי הדילמה. האם עלי לנקות את שערות ערוותי שלי מאדן האסלה, לקראת בואן של שתי חברות טובות של בת-זוגתי אלינו הביתה. הרי הדבר ההגיוני והבהיר ביותר הוא – כמובן לנקות! מדוע שאקח חלק אקטיבי בהשארת השערות וכי שמתי-לב בוודאות שהם אכן שם, ומכך לא אוכל להזדכות. לא מחמת הספק ,לא מהאשמה, ועוד לומר שלא ידעתי! יוצר אותה בריאה שעירה.

אבל רגע אחד, אם במקרה א’ אכן תכנס לשירותים במטרה להטיל מימיה, וישים ליבה את אותה שערה עבה וטורדנית, הרי ממש מן ההיגיון לחשוב כי לאחר רתיעה קלה, יתמלא גופה במעיין איזו תחושה חמימה ולא מוסברת. “גם החבר שלי מנשיר תמיד שערותיו על האדן, ואם אינו מנקה, אני נבוכה! איזה נעים לדעת שאני לא היחידה.”

ואילו במקרה השני, הקלאסי, הנכון, ניגשתי מהר-חיש, קורע ריבוע נייר, מנגב ומקווה שאף אחת בה לא תרגיש. באותה שערה חמקמקה, שנדבקת לאסלה, בערבוב של פיפי ואדים ממקלחת חמימה. אך מה הפעם תרגיש אותה א’ אנושית. היא נכנסת לחדר, מורידה מכנס, ואת אחוריה באה להושיב. הכיור מצוחצץ, האמבט רק מלבין, ואילו האסלה ומושבה נראים כמו כס מלכים. (וסלחו לי הגבירות, שבעבר היו פחות מלכות). הרי לא תרגיש א’ כעת, בושה, נבוכה, ואפילו סתם עצבות כזו, קטנה, שלא מדברים אותה שלאחר שזאת עלתה. מפנימים אותה. ממשיכים הלאה מהר. אין לחיים מספיק זמן להתעסק באטום מחשבה כזה מסכן. עכשיו א’ מהרהרת בליבה בוודאות, “אוי הלוואי שהייתי גם אני יותר נקייה, למה איני כמוה, היגיינית! אחזור היום לבן-זוגי ואסכם איתו מיד, שעל שערותיו יקח אחריות ולא…לכולנו זה יכאב.”

אם כך מה אתם חושבים כעת? האם לא עדיף לתת לשערות פשוט לנוח, ולחכות? האם זו איננה מחשבה אנוכית גרידה, שהאורח הבא, שבא, יחשוב דברים טובים עלי, ועל עצמו, יוציא דיבה?