המוני מכוניות מסמאות את חושיי. אני מבולבל. ריח אגזוז רכב הוולפסוואגן שמולי מעלה תחושה של מחנק עמוק וקדום. חקוק בזיכרון קולקטיבי שהונחל לי מילדותי, אך אינו שייך לי, ובכל זאת, יותר מאשר מחוסר חמצן, אני נחנק מחרדה. רעש יעדי המטרה של מתחריי מקשה עלי להתרכז בנתיב שהוקצב לי ולרכבי על האספלט הקר. גם אם הוא חם, הוא קר. מי שעד עכשיו היה במקום ה17 במרוץ הקיום ברחוב “יהודה הנשיא”, האיץ וניווט באומץ-רב עד אשר השיג את כל המתחרים האחרים והגיע לאחוריי. מריח אותי לרגע שברירי קצר, ועוקף אותי מימין.
אני אחרי הכעס. אחרי שנחנקתי. שוצף בחרדת אוקטן שצובעת את דמי בשחור פחם. זה מבעבע אל מנוע המערכת, מתחת למכסה המתכת. שם, הלב מפרפר במהירות של 2,549 פעימות לדקה. אני צופר! אני צופר כדאי להישאר שלם. אנושי. אני צופר וידיי מותכות אל הגה העור. רגליי מניעות אותי מחוץ לטווח סכנה. מתחרי עקף אותי ממזמן. אני חושב שעברו כבר כמה שניות טובות. אינני רואה בו באופק. אינני רואה אופק. עד אשר הכעס יעבור, ואוכל להפנות את האנרגיה שבדלק, חזרה לתוכי.
