פתח דבר

שנת 1992. אני נולד אל העולם. מלא רוח חיים, נעים עם הבריות, מתרוצץ עם אחיי לכאן ולכאן. טרם מצאתי תמונת ילדות ללא חיוך ארוך מרוח על פני, לראשי תלתלים קופצניים, ועוד הצלוליד עושה חסד עם המציאות, אז תתארו לכם. בגיל שתיים עשרה בזמן חופשה משפחתית בארצות הברית, תוקפת אותי בחילה נוראית. הרכב דוהר בדרך הפתלתלה של כביש[1] אחד, קליפורניה, אורכה 883 ק”מ ונופה שמורות טבע, כלבי ים על סלעים שחורים ומצוקים אדירים, אבל אני בספסל האחורי ביותר מתוך שמונת המושבים האפשריים, וראשי מסוחרר. באותו היום הקאתי מול מסעדה ענקית בצהריי היום, וכאילו חלונות הראווה הומצאו אי-שם בדיוק בשביל מופע קולינרי זה. לאחר-מכן הגיע אחד העובדים וניקה את המסמן הטראומטי מהרצפה עם מים וצינור. מספר שנים לאחר-מכן התחלתי לחוות את מה שלמדתי לקרוא לו בשם ”חרדות”. היה להן צורות ביטוי רבות, ואחת הדומיננטיות שבהן הייתה הפחד מהקאה. לזו נוספו חרדה מעילפון, מחום השמש, ממוות כמובן, ואלו יצרו תחושת חרדה בסיסית כזו שלימים תקבל את שמה המקצועי ”די-ריאליזציה”. אבל במילים פשוטות יותר מדובר בתחושת ניתוק מאוד בסיסית. אתה מרגיש שהעולם שסביבך איננו אמיתי ונדמה יותר כחלום, והקשר בינכם מתרופף.

שתחושות לא-טבעיות אלו תוקפות אותך מבפנים אתה מחפש פתרון חיצוני שמציע שקט. אתה מפנה את האצבע המאשימה קודם כל החוצה ומחפש מפלט. המקום הראשוני ביותר שאני חשבתי אותו לטבעי ורגוע היה הטבע. לעומת הרעש התקשורתי, ההמוני, המתבונן בבחינה – הטבע דומם, חרישי, מוסתר. וכך היה. אתה מתכנן איזה טיול, יוצא עם חבריך, מצלם מראות חדשים, חוקר ותווה דרך חדשה בג’ונגל הצמחי, כזו שנדמה כי רק כף רגלך צעדה בזמן האחרון. אבל לצד אלו דווקא החרדה לעיתים מתגברת. מעל ראשך השמש הקופחת, מי השתייה שהחשבת נצחיים נהיים למצרך שיש לצרוך באופן מדוד, הלילות קרים וקשה להירדם על הרצפה מוקף בחרקים. אתה מתעורר באמצע הלילה ורק מחכה לרגע שהסיוט הזה יגמר ותחזור חזרה הביתה. לנוחות המוכרת והקשה אף היא.

כך, נע ונד במציאות עטופה ברמות גבוהות מאוד של סטרס, החלטתי אחרי הצבא לעבור לגור בקיבוץ בצפון הארץ. שם בטח, אמצא את השקט שכה חיפשתי. עבדתי בחינוך ילדים על פסגת הר גבוהה ומבודדת, ושקעתי באיטיות שקופה אל תהום כהה. שם גם הכרתי את הפסיכולוג הראשון שלי, ואת הדיכאון. לאחר כשנה, בהדרגתיות, חזרתי לבית הורי שבעיר ראשון-לציון, עד שלבסוף הסתגרתי בחדר ילדותי. איבדתי את נפשי.

יום אחד, החלטתי לנסות לצאת החוצה, אבל האור החזק, הרעשים, החושים, הרגשתי הכל באינטנסיביות שלא הצלחתי לשאת. הבנתי, שעלי ללמוד מחדש כיצד להתהלך בעולם, ללמוד, כיצד ללכת…

עידו פרוכטר 20.07.2021


מבוא

בחיבור זה, אנסה לפתח דיון אישי ובו בעת קולקטיבי על הקיום האנושי במאה העשרים ואחת. אבצע סינתזה בין תפיסות פילוסופיות שונות אודות החיים בסביבה העירונית המתועשת, כפי שהחלה בתחילת המאה ה19, אך בפועל נכתב אודותיה מאות שנים קודם לכן; אתבונן ברעיונותיהם של ז’אן זאק רוסו [המטייל הבודד] ,שארל בודלר וולטר בינימין [The Flâneur / המשוטט], גיאורג זימל [העיר הגדולה וחיי הנפש], ואתן לתהליך ההכרות הכרונולגי והאניטימי שלי עם תכנים אלו להוביל את השיח התיאורטי. הרעיון שאותו ארצה לחקור הוא על הקשר בין פעולת השיטוט לבין איבוד נפש וחרדה, והאם בכל-זאת כדאי וראוי לעודד לפעולה זו בשדה החינוכי ובכלל.

בעקבות הדיאלוג התיאורטי ודרך הטענה שלעיל, אבחן מספר טקסטים קולנועיים. הטקסטים הם סרטה של שנטל אקרמן (תשע עד חמש, 1976), וסרטו של וים ונדרס (סיפורי ליסבון, 1994). בשני הסרטים מתרחש מעין שיטוט, באחד באופן צורני ואסתטי ואילו בשני השיטוט הוא ממש תוכן הסיפור. אנסה להציע התבוננות באיבוד הנפש שמהלך על הגיבורים, החרדה, הגילויים והשינוי הרגשי שהם עוברים בעקבות שיטוטיהם במציאות הקולנועית. // חלק זה איננו נכלל בסופו של דבר בטקסט זה, ויתכן ויוכנס בעתיד.

בנוסף, פעולת השיטוט עצמה עברה שינויים גיאולוגיים בעקבות התפתחות הטכנולוגיה מאז שהגו את הרעיון, לכן אתבונן על מספר אפשרויות השיטוט הקיימות היום במאה העשרים ואחת, ואבחן דרכם את טענתי. אפרט את תוצאות הניסוי ואת מסקנותיו האפשרויות.

לסיום, מכיוון שחיבור זה מטרייתו ומטרתו הראשונית היא במסגרת דיון בשדה הפדגוגיה וההוראה, אנסה להציע מספר תובנות אודות החינוך לשוטטות, האם הדבר בכלל אפשרי, כיצד יש לעשות זאת, והאם הדבר ראוי?

הערת אגב; בכדאי לשוחח אודות דברים תיאורטיים של מעלה, צריך להבין את הכאן ועכשיו, סביבנו, במאה העשרים ואחת. החיבור הזה עוסק בדברים בסיסיים מאוד בקיום האנושי שלנו, ולכן אהיה חייב אני להתחיל מתוך התבוננות פנימית מעצמי. כלומר, בדומה לחיבורו של דקארט אודות הגיונות על פילוסופיה ראשונית, שאחד [או אחת] מעוניין להגיד דבר על הקיום האנושי ראוי שיבחן ויבין דבר מה על עצמו. אמנם הנפש מסוגלת להלך אותנו שולל[2], מכיוון שתפיסותיה הלוגיות מתבססות על הדברים אותם היא חשה, ובכל זאת בשונה מנמלה, שחף או לויתן, אנו עוסקים בדבר בני-אדם, בני-אנוש, ולחפש את התשובה בכל נתיב אחר, צופה כמדומני, כישלון ידוע מראש.


איך הגענו לכאן לעזאזל?

לא ניתן לשוחח על שיטוט אורבני מבלי קודם לכן להתבונן מעט על ההיסטוריה של העיר המודרנית. העיר היא בבסיסה התיישבות אנושית (Human Settlement), ובכל זאת בבואי להגדיר מהי התיישבות אנושית מול הטקסטים הרבים הקיימים בתחום חקר הגיאוגרפיה והסוציולוגיה, המשימה מתגלה כמורכבת ובעלת פנים רבים. נדמה כי ההחלטה וההגדרה איננה רק פועל יוצא של הקיים אלא בעיקרה פעולה פוליטית המעניקה לשטח מסוים גבולות, מטרות, ומשמעות קולקטיבית, עליה ארחיב בהמשך. באופן אבסורדי אלו המבקשים לייצר גבולות ברורים בין ההתיישבויות האנושיות במאה העשרים ואחת הם בדרך כלל מרכזי הסטטיסטיקה של המדינות השונות[3][4], עליהן מוטלת האחריות לאסוף לכמת לנתח ולטעון משהו לגבי מקום מסוים במדינה. אך השאלה הזו, מה מגדיר ”מקום” [a Place], או התיישבות, נדמית לי פונדמנטלית הרבה יותר מאופניה הבירוקרטים. אם כך הבה נתבונן בכמה הגדרות שכאלו יחד.

באוסטרליה לדוגמא[5], הסוכנות למדע הגיאוגרפי שקיבלה את כוחה מידי הממשלה הגדירה, “התיישבות אנושית היא מקום בעל שם, שאוכלוסייתה מונה לפחות 200 אנשים או יותר”. בקנדה[6] הממשלה משתמשת במונח ”איזור מאוכלס” באטלס של קנדה, אבל לא מגדירה באופן ספציפי מה הופך מקום למאוכלס. בעצם המקומות ”הבעייתים” בעיני הסטטיסטיקאים הם אותן נקודות מיושבות מזעריות שמהוות פלחים גדולים באוכלוסיה אך אינן מוגדרות כחלק מעיר גדולה. הלשכה לסטטיסטיקה בקרואטיה[7] מתעדת מקומות מאוכלסים ביחידות הנקראות נסליג’ה ([8] Naselija)שאלו מקימות לעצמן יחידת ניהול אדמיניסטרטיבית ואסופה של יחידות כאלו תקרא לבסוף גראד (Grad) שזו סוג של ”עיר” בעלת מועצה מקומית אחת מובילה. בדומה אך שונה מקרואטיה, ארצות הברית[9] מגדירה מקום (Place) לצרכיה הסטטיסטים, ”כמקומות בעלי אוכלוסיה מרוכזת”, ועל-מנת לכלול את כל אותם איזורים לא ריכוזיים במדינה, היא מאגדת יחד התיישבויות קטנות כקהילה אחת על-אף שאין בינהן שום מבנה מאוגד או קשר ניהולי. השם של מקום שכזה נקרא [10]CDP ואלו, יהיו מורכבות מההתיישבות השונות שבסְפַר; כפר קטן, ערי קצה, קולוניות, מרכזי נופש מרוחקים, ומרכזים לגיל הזהב. נקודה מעניינת היא שמבחינה חוקית, הגבולות המגדירים מחוזות קטנים אלו, אינם מקבלים משמעות משפטית ומשמשים אך ורק לצרכי רשות הסטטיסטיקה האמריקאית, ובכל זאת, בשנת אלפיים ועשר[11]  במפקד הסטטיסטי התקבלה ההחלטה כי הגדרה שכזו ל”מקום” מסוים תהיה חייבת להתבסס על התקשורת היומיומית של אוכלוסיית האיזור שרואה במקום הזה כ”מקום” ומגדירה אותו כך בשפתה, כלומר להתסמתך על ההקשר הגיאוגרפי בשילוב ההקשר התרבותי.

בהקשר דומה, בשנת 1971, אלי אביבי הקים בין ישראל ללבנון את מדינת המיקרו אכזיב-לנד ([12]Akhzivland), בשיתוף עם משרד התיירות דאז. המדינה בחרה את אביבי להיות לנשיאה[13] [על פי החוקה שאומרת כי “הנשיא יבחר באופן דמוקרטי על פי הצבעתו שלו”], נוסד דגל מדיני, המנון ואף דרכונים. משטרת ישראל עצרה את אביבי בעקבות הפעולות הפרטיות שלו אך השופט פסק כי לא ניתן להעמיד אדם לדין בגין “הקמת מדינה ללא רשות”. אביבי בתגובה תבע את ממשל המדינה וזכה להחזיק בשטחו ל99 השנים הבאות[14], אך שופטים אלו נמנעו מלעסוק במעמדה המשפטי של מדינת אכזיב-לנד. הסיפור הזה בעיני רק מדגיש את האימפוטנטיות הבירוקרטית לקבוע החלטות גיאוגרפיות שרירותיות הנסמכות על טעמים של כוחות פוליטיים.

בהמשך לדוגמאות אלו ניכר הקושי להצביע על הגדרה ”אחת” כוללנית להתיישבות אנושית, אך במקום לתקוף את הנושא ממקומו הבירוקרטי, הרישומי והחוקי, ניכר כי להתיישבות על כל צורותיה – צורה! כלומר אסתטיקה מסוימת שאפשר לחקור, וכיאה לדור הכמעט מילניום שאני, חיפשתי ארוכות מי חקר זאת לפני? או במילים אחרות, מה צריך לרשום בגוגל? המושג החמקמק היה קשה לאיתור בגלל פערי השפה, אך לבסוף הצלחתי למצוא חבר למסע!, היה זה קונסטנטינוס אפוסטולוס דוקסיאדיס[15] שתבע בשנת 1942 את המונח אקיסטיקה[16] (Ekistics). תרגמתי מספר שורות מכתבו הנושא את השם אקיסטקס, וזו בעצם פסקת הפתיחה;

“נושא המחקר של מדע האקיסטיקה הוא התיישבויות בני-האדם. זה כולל את כל צורות ההתיישבות מהפרימיטיבית ועד החדשנית ביותר, מהישן לחדש, מהקטן לגדול, מהזמני לקבוע, מהיחידני לכוללני. או, במילים אחרות, כל הספקטרום מההתיישבות הראשונה של האדם על האדמה ועד המגלופוליס[17][18] של ימים אלו ומעבר אליו. התיישבות בני האדם בנויה מחמישה אלמנטים: טבע, האדמה והאיזור הטבעי בו היא בנויה; אדם, שיוצר ומיישב אותה; חברה, שנוצרת באופן מרכזי בהן ובעזרת פונקציות של תקשורת היא מצליחה לשרוד ולצמוח; ולבסוף קונכיות ((Shells, מבנים שנועדו לשנות את הטבע ולאכלס את שלושת האחרים. אדם, חברה, ותקשורת הם התכולה ואילו הטבע והקונכיות הם המיכל. בזמן שהמושא שלנו לא יכול להוציא את אחד מהמרכיבים החוצה, הוא איננו מוגבל על ידי אף אחד מהם. אלה ההקשרים הפנימיים בין חמשת האלמנטים שיוצרים את מבנה ההתיישבות האנושית, ואלו הם הנושאים שמהם האקיסטיקה מורכבת וחוקרת.”
אקיסטיקס, ק.א. דוקסיאדיס, 1968

 

כלומר, ניתן לטעון כי התיישבות האנושית בכללותה מקיימת אסתטיקה דומה, שנשענת על מרכיבים ספציפיים (טבע, אדם, חברה, תקשורת וקונכיות, ראה לעיל) על אף השוני בין ההגדרות השונות. חיבבתי במיוחד מתוך דבריו של דוקסיאדיס את ההיבט התקשורתי, כלומר הוא מצליח לזהות שהמטרה העיקרית של ההתיישבות האנושית היא לקיים תקשורת בין הפרטים המרכיבים אותה, בני-האדם. תקשורת זו לעניות דעתי תהיה אחד מעמודי התווך של הטקסט הנוכחי והחוויה האנושית בכלל, ועל חשיבות הדיאלוג בין בני-האדם כתבתי באריכות בטקסט אחר[19].

הקשר האינטרטקסטואלי[20] לא מתקיים אלא מקיים את הטקסטים שהם בבסיסם רעיונות, ובזכות הדיאלוג שהיא הפרקטיקה היחידה לדרך ביטוי של רעיון אנושי, כי היא לוקחת בחשבון את הצד השני, שבלעדיו, הטקסט חסר משמעות.”             

עידו פרוכטר, הגיונות של אינטרטקסטואליות, 2021

כלומר אם לשאול את הרעיון של פילוסופיית הדיאלוג [זו הנותנת קדימות לדיאלוג עם האחר על פני הקיום האינדיווידואלי כראשוני, ואשר רואה בדיאלוג מרחב-קיום המאפשר משמעות, הקשבה, יצירתיות, מעורבות, ונטילת אחריות[21]], הנשענת ברובה על עבודותיו של מרטין בובר ותחילתה בדיאלוג הסוקרטי, הייתי אומר כי ההתיישבות האנושית נוצרת מאי-היכולת של בני-האדם לקיים את עצמם באופן פיזי ומנטלי ללא האחר. יתרה מזאת, גם אם יהיו איש איש במערה או בבניין גרים אחד לצד השני – ללא שפה, ויכולת לשוחח, להעביר ולפתח רעיונות יחד, המונח התיישבות אנושית, איננו מתקיים. אם גר לו אדם אי-שם על אי בודד גיאוגרפי או מחשבתי ואיננו חולק את עצמו מול אף גורם אחר, לפחות על פי עקרון הדיאלוג הוא איננו מתקיים, או לכל הפחות סופו להתכלה אם במובנים פיזיולוגים [אי-היכולת להתרבות] ואם במונחים נפשיים [תוך איבוד צלילות הנפש]. קל לי להבין לפתע את הפרספקטיבה של הדיאלוג מתוך נקודת מבט ביולוגית, כלומר אם לאנושות אין עתיד ללא האחר, זה רק הגיוני שהדיאלוג הוא פועל יוצא של אותה מחויבות תורשתית-אבולוציונית ברורה. אם כך המחייה יחד בהתיישבות האנושית היא ההכרח הקיומי של בני-האדם, ועל-כך כמובן תעיד המציאות שלנגד עיננו. עם זאת, כיום, רעיון ההתיישבות קיבל צורות מרחיקות לכת, אך לפני שאגש לעסוק בעיר הכרך המודרנית והמגה מטרופולינים המגה גלובליים, נתיב אחד עוד ארצה לפנות במסעי הקצר, וזה הצורה הקדומה ומניחת הדעת להתיישבות אנושית פשוטה, הלא היא הכפר.

שלום לשכן שממול! ולהתראות טבע

בימינו אנו, אם היה כנה עם עצמי תחילה, שכחנו מהו כפר במהותו הראשונית ביותר. כלומר, גם אם ניקח את רגלינו אל עבר ההרים או אל אחד מנקיקי הנחלים העזובים, נדמה כי ”הכפר הגלובלי” בו אנו נמצאים, הקשרים, התקשורת, הקפיטליזם, האנשים…האנשים מקיפים אותנו מכל עבר, ואפשר להגיד שהרעיון של הכפר כ-אי של התיישבות אנושית המוקף בטבע פראי חדל מלהתקיים[22]. ”הכפר” לעולם לא ישוב להיות אי מנותק מהסביבה, הוא יכול אמנם להתקיים בשונה מהסביבה המקיפה אותו, אך זה תמיד יהיה ביחס לאחר. אני מדבר על הכפר מכיוון שזו צורת ההתיישבות הראשונה הקדומה ביותר לפני העיר של ימינו, ואם ארצה להגיד דבר מה על העיר המודרנית, ראוי שאדע כמה דברים על אחיה הזקן הקדום והלא-רלוונטי. אם הבינותי שאין טעם לשיח הנוכחי להתבונן בפוליטיקה שמכריזה מהו כפר, כי אין בה שום אמת בסיסית, נתבונן באסתטיקה של הכפר מבחינה אקיסטית. איך כפר בכלל נראה?

“המרחב החדש של רוב בני האדם היה לא רק קטן בהרבה מזה של הלקטים, אלא גם מלאכותי בהרבה. בדרך כלל, לקטים עשו רק שינויים מועטים במרחב המחיה שלהם. החקלאים לעומת זאת חיו באיים מלאכותיים שהם כבשו בעמל רב מידי ”הטבע הפראי” שסביבם. הם ביראו יערות, חפרו תעלות, הכשירו שדות, בנו בתים, חרשו תלמים, ונטעו עצי פרי בשורות מסודרות. […] האי המלאכותי הזה גודר בדרך כלל בגדרות ובחומות, אם עשבים שוטים או חיות יער ניסו להכנס, החקלאי עשה כל שביכולתו כדי לחסום את דרכם, לגרש אותם או לחסל אותם.”
                                               
                              יובל נח הררי, על הכפר, 2011, קיצור תולדות האנושות

בשונה מאלו שנהגו להעתיק את מגוריהם ממקום למקום [הלקטים[23]], אלו הבוחרים להתיישב מוכרחים לייצר לעצמם נוף מלאכותי שיוכל לשמש אותם במגורי הקבע שלהם. דרכים, מתחמים, מערכות חקלאות, גדות, תעלות, בריכות ואגמים, פארקים, תחנות רוח ומים, בתים, ביוב להובלת צואה, בתי תפילה ומרכזי תרבות נוספים., כל אלו הם תת-אלמנטים שמרכיבים את הכפר[24]. מתבצע בעצם ניתוק מן ה”טבעי” כפי שניתן לדמיין באותה תקופה ומעבר לטבעיות אחרת, ששמה נשמר עד היום, כ-מלאכותי, מעשה ידי אדם. אך אם צורת התיישבות באשר היא מחייבת את התערבותו של האדם בטבע, היא ככל הנראה הפועל היוצא הטבעי, שכן בלעדיה, ההתיישבות מאבדת את צורתה האסתטית ובכך בעצם תכלה את עצמה. כלומר התיישבות אנושית [כפר או עיר] חייבת לשנות את הטבע בכדאי לייצר חברה. זה דרכה הטבעית לשרוד. ואילו האדם שנולד לתוך צורת התיישבות זו, האם יוכל לשרוד מחוץ לישוב? בטבע המלאכותי לו?

נקודה זו של ניתוק מן הטבעי של הטבע[25] היא התחנה הראשונה בהתייחס לסיפור שפתחתי איתו את טקסט זה [שהוא מעין מפה סינופטית בשבילי לדיאלוג הרעיוני של השיח הנוכחי].

” […]שתחושות לא-טבעיות אלו תוקפות אותך מבפנים אתה מחפש פתרון חיצוני שמציע שקט. אתה מפנה את האצבע המאשימה קודם כל החוצה ומחפש מפלט. המקום הראשוני ביותר שאני חשבתי אותו לטבעי ורגוע היה הטבע…”

השלב בו הרגשתי כי אינני מצליח לשאת את החרדה והלחץ[26] שלח אולי אותות למוחי ללכת לחפש סביבה טבעית וראשונית, פחות מורכבת, בה פני הדברים פשוטים יותר. הרעיון מתכתב עם התפתחות חקר המוח הנוכחית[27], אם שמעתם על המערכת הלימבית; זו, אחראית על הישרדות האדם, והיא זו שיוצרת דחפים ראשוניים למזון, מין וגם להגנה. אני כותב את דברים אלו אודותיי כי כמדומני אנשים רבים מרגישים לא אחת בחייהם שהם צריכים לעזוב את הכל ומחפשים משהו טבעי ונכון יותר לגופם, בדרך כלל אחרי טראומה ספציפית או קשיים מורכבים שיוצרת להם המציאות המודרנית. אפשר לכלול תחת הכותרת הזו של ”החיפוש בטבעי” גוונים רבים של צורות חיים אלטרנטיביות[28] בהן; תנועת ההאטה, דרך החיים הטבעונית, דרך החיים הרוחנית, חינוך ביתי, היפים, נודיסטים, רפואה טבעית, חברות אנטי טכנולוגיות [ועוד].

עם זאת מתוך ההבנה כי הטבע של הכפר עשוי מהיבטים מלאכותיים, שבלעדים יחדל מלהתקיים, תנועות אלו בעצם מסכנות או מאיימות על היישוב האנושי, בקריאתן לחזור אל הטבע. אך הסיבה שאני כותב את דברים אלו היא מכיוון שלדאבוני, הטבע כ”מקום” כבר איננו שייך כלל לבני-האדם, זהו איננו ביתנו ואינו המקום בשבילנו. ואם אדם ירצה לחזור לחיות בטבע עליו להבין את הניגודיות בין הטבעיות של הטבע לקיום האנושי כפי שאנחנו האנשים תופסים אותו כיום [חיים בחברה כחברה]. אך מי יכול להאשים את כל אותם רומנטיקנים?

בדומה אלי, גם במאה השמונה עשרה חוו באירופה תחושות דומות של רומנטיקה[29] וחיפוש אחר הטבע והטבעי[30]. זה מזכיר לי שפעם, באחד משיטוטי הגעתי לחנות ספרים קטנה בנס ציונה[31], בית-יפעת שמה, המעסיקה אנשים המתמודדים עם מורכבויות נפשיות. זו הייתה הפעם הראשונה שאזרתי אומץ והצלחתי לקחת ספר בכוחות עצמי מבלי לקבל המלצה מאיש, אך אין להקל בהעמסה החושית שיש לחנות ספרים להציע ועל הדחייה שהדבר עלול לעורר אצל זה המחפש לגלות משהו חדש בעולם. נכתב בו [בספר], “ביום סתיו בהיר אחד בערב, בשעת ציד, תעה האביר אובלדו…”

“שעה ארוכה שוטטתי עד שלבסוף ראיתי לתמהוני שאני רוכב בחבל הררי שעד כה לא הכרתיו. תפוס שרעפים, הבז על כף-ידי, עברתי בערבה נפלאה, שקרני השמש השוקעת זהרו עליה באלכסון, קורי הסתיו התעופפו כצעיפים באוויר העולם הכחול והעליז, גבוה מעל ראש ההרים ריחפו שירי הפרידה של הציפורים היוצאות לנדודיהן. ופתאום שמעתי כמה קרנות-יער לא הרחק, שכמו נענו זו לזו מן ההרים. קולות שרים ליוו את נגינתן. מימי לא מילאה אותי מנגינה בכיסופים מופלאים כל-כך כצלילים האלה, ועד היום זכורים לי בתי-שיר אחדים שנשאה אלי הרוח עם הצלילים […] אוויר חם נשב, כמעט כבד, כאילו רצה הקיץ לשוב, שקוע בחלומות, יצאתי לשוט ביער הסמוך, לבדר את דעתי בציד. והנה ראיתי באמירו של אחד העצים ציפור שנוצותיה נהדרות מכל מה שראיתי מעודי. כשדרכתי את קשתי לירות בה, עפה מהר אל עץ אחר. בלב חומד הלכתי אחריה, אבל הציפור היפיפייה התעופפה לפני מעץ אל עץ וכנפיה הזהובות-בהירות מתנוצצות ברוב-חן באור השמש.”

            י.פ.אייכנדורף, כישוף של סתיו. מתוך הספר “הנסיכה ברמבילה, מחרוזת אגדות מן הרומנטיקה הגרמנית.

אם כך, גם לפני מאתיים שנה לערך התעוררה בהיסטוריה האנושית האירופית הקצרה שאנו מודעים אליה, תנועת משיכה אל הטבעי באופן חזק מספיק שהיה שווה לציין זאת. לודוויג, נובאליס, שאמיסו וסופרים רבים נוספים מייצרים אגדות[32], אייכנדורף לדוגמא כותב את סיפורו אודות אביר משוטט ביער קסום שאין יפה לו בעולם. אך בזמנו של אייכנדורף אין אבירים ונסיכות, אין טירות, והמהפכה התעשייתית מתדפקת על הדלת, כלומר הכמיהה של הרומנטיקנים היא במובן גדול מאוד נוסטלגית, אפשר לומר שזו טבעה של הכמיהה (Desire). נדמה לעיתים שרומנטיקה ונוסטלגיה הם כמעט מילים נרדפות, והיית זו סוזאן סטיוארט[33] שכתבה כך על נוסטלגיה;

”[נוסטלגיה היא] כמיהה שההכרח בה איננו אותנטי…כי העבר שהיא מחפשת מעולם לא היה קיים אלא בנרטיב. […] הנוסטלגי מאוהב בריחוק, לא ברפרנט עצמו.”

כלומר התחושה הרומנטית היא בבסיסה געגוע למשהו שככל הנראה לעולם לא היה קיים, והיא נופלת בקסמי המרחק. דוגמא טובה ועצובה לכך היא במושא התשוקה האנושי האולטימטיבי בימינו הקפיטליסטים, משקה הקוקה קולה. בסרט מדריך הסוטה לאידיאולוגיה[34], סלבוי ז’יז’ק (פילוסוף סוציולוג ומבקר) נראה מתהלך במדבר ומבקש להרוות את צמאונו.

”אחד צמא באמצע המדבר ומה הוא יכול לשתות עוד מלבד קולה! קולה זה הדבר האמיתי, קולה זה זה. (Cock is IT). מה זה הזה […] הפרדוקס של הקולה הוא זה – אתה צמא, אתה שותה, אך כולם יודעים שככל שאתה שותה את זה, אתה נהיה צמא יותר. כמיהה זה לעולם לא דבר למשהו ספציפי, אלא תמיד כמיהה לכמיהה עצמה. הדבר הנורא ביותר עבור כמיהה היא שהיא תמולא עד סוף צרכיה, עד שזו תחדל מלהתקיים. איבוד הכמיהה היא מלכנוכליה טהורה.”

נוצרת אצלנו תחושת צמא בלתי-פוסקת לטבע. לאלו שהתגוררו בכפר, הכמיהה לחזור חזרה לטבע הגיונית, יש לה בסיס נוסטלגי אמיתי. הכפר עצמו הוא תחנת מעבר התפתחותית בין הטבע הפראי לעיר המודרנית, שם האדם חי במעין הרמוניה מסוימת עם הטבעי; כמות בני האדם הזרים אותם הוא פוגש היא מוגבלת, והוא משתמש באופן ישיר במשאבי הטבע לצרכיו וצרכי עירו[35]. עם הזמן הטבע והטבעי נהפכים מרוחקים יותר ויותר, ואילו המלאכותי תופס את מקום הטבעי. הגדרות שהאדם מציב סביב הכפר תובעות את שלהן – מה שאיננו בפנים, חיצוני לי. להיבט זה מתחברים דבריו של הררי על המעבר למגורי קבע;

“המהפכה החקלאית היא אחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה. יש המציירים אותה כשחר חדש של שגשוג וקדמה, ויש מי שרואים אותה כשעת דמדומים שבה איבדה האנושות את הקשר לסביבתה הטבעית ועלתה על מסלול של ניכור, חמדנות ודאגנות. […] המעבר ליישובי קבע והאינטנסיביות של עבודת האדמה הביאו להתכווצות דרמטית של המרחב שבו התנהלו חייהם של מרבית בני האדם. […] חקלאים בילו את רוב חייהם בתוך שדה או מטה של כמה דונמים, ו”הבית” היה לגביהם מבנה טחב מעץ, או אבן, או בץ וקש, לכל היותר כמה עשרות מטרים רבועים, ושבו הם נולדו, חיו ומתו. החקלאים פיתחו קשרים עזים ביותר אל ”הבית שלי”, ”החדר שלי”, ”המטבח שלי”, ”החצר שלי”. היתה זו לא רק מהפכה כלכלית וארכיטקטונית, אלא גם מהפכה פסיכולוגית מרחיקת לכת. מכאן ואילך ההיקשרות ל”בית שלי” וההיבדלות מ”השכנים” תיהפך להיות אחד הסממנים הפסיכולוגיים והחברתיים החשובים ביותר של הומו סאפיינס.” […]

                                                                        יובל נח הררי, המהפכה החקלאית, 2011, קיצור תולדות האנושות

כעת יש לנו בית חדש, וגם הקיצוני ביותר מבין אנשי הכפר לא יוכל להעיד על ביתו כי איננו זה. יתכן כי אחד יחליט לסיים את יחסיו עם אביו ואימו, משפחתו, או קהילתו, אך תמיד יעתיק את חייו לכפר אחר סמוך, או רחוק שבעתיים [בדומה למעבר מגורים למדינה אחרת כיום]. התפיסה של איש הכפר את הבית הטבעי היא חד צידית. הדלת נטרקה מאחור. לא יוכל האדם להיוולד חזרה בטבע הפראי, אם נולד על שולחן מאבן, או מברזל יצוק. אם כך נמצאים אנו בתוך מעגל הרסני; מחד, סביבת הכפר, מיסודותיה הראשוניים ביותר, בנויה ונשענת על מרכיבים מלאכותיים, שאחראים בחלקם למיחושי הנפש של האדם המודרני. אך זה שמחפש מזור, נוטה לעיתים קרובות מאוד להישען על נוסטלגיה לא אמיתית אל ”הטבע” והפרא, שם, הגוף והנפש, בסכנה גדולה הרבה יותר. נתבונן עתה בטבעי הרלוונטי, האורבני, ועל השפעותיו הפוטנציאליות עלינו.

לקום בבוקר ברחוב כך וכך בעיר כך וכך

למי מאיתנו עכברי העיר[36] זה לא קרה? אתה קם בוקר אחד ומוצא עצמך מוצף. מוצף מההוויה האנושית. מוצף מהעיר. מוצף מגירויים. מוצף ועולה על גדותיו. גדותיך. מחשבות האתמול תוקפות אותך, מחשבות על מחר, על אחרי מחר, מחשבות על עכשיו, המכוניות בכביש, עבודות השיפוץ בבניין שממול, נביחות הכלב של השכן, הכל דורש ממך דבר אחד: להתמודד. כבר בשלהי המאה ה18 על התמודדות זו והשלכותיה על חיי הנפש כתב (Georg Simmel), פילוסוף וסוציולוג גרמני בטקסט העיר הגדולה וחיי הנפש;

“הבסיס הפסיכולוגי שעליו מושתת הטיפוס של היחיד תושב המטרופולין, הוא העלייה של הפעילות העצבית, הנובעת מן התחלופה הבלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים. האדם הוא יצור מבחין, כלומר התודעה שלו קולטת גירויים באמצעות זיהוי ההבדלים בין רושם רגעי כלשהו לבין רושם קודם. רשמים שאינם משתנים, הנבדלים אך במעט זה מזה ואשר מהלכם צפוי וסדיר, וכך גם הניגודים בינהם, נזקקים לפחות מודעות מאשר תמונות צפופות המתחלפות במהירות, חוסר המשכיות בתוך מה שנתפס במבט אחד והאופי הבלתי צפוי של הרשמים הנחדקים מאליו. […] העיר הגדולה יוצרת ביסודות חיי הנפש, ברמת המודעות שהיא דורשת מאיתנו בהיותנו אנשים מבחינים, ניגוד ניכר לחיי העיר הקטנה והכפר, אשר בהם קצב החיים והדימויים החושיים והרוחניים איטיים יותר וסדירים יותר […]

אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות…כשם שחיי תענוגות חסרי גבולות גורמים לאדישות, מכיוון שהעצבים נתונים לגירויים חזקים ביותר מגיעים למצב שבו הם כבר אינם מסוגלים לתגובה כלשהיא, כך גם רשמים פחות מזיקים – לנוכח הניגודים ביניהם וקצב התחלופה המהיר שלהם – מאלצים את העצבים לתגובות חריפות, מטלטלטים אותם באכזריות הלוך ושוב, עד שמבזבזים את שארית הרזרבות של כוחם…וכשהם נשארים באותה סביבה, הם אינם מוצאים די זמן לאגור רזרבות נוספות…טבעה של האדישות מתבטא בקהות חושים כלפי ההבדלים בין הדברים… המשמעות וההבדלים בין הדברים ואף הדברים עצמם נחווים כחסרי ערך. הם מופיעים לעיני האדם האדיש בגוון אפור שטוח, כאשר אף לא אחד מהם בעל ערך שראוי להעדיפו על פני האחר.

                                                                                         גיאורג זימל, העיר הגדולה וחיי הנפש, אורבניזם, 1903.

דבריו של זימל אמנם ”ותיקים” בשעון הזמן, ועם זאת מתכתבים בחפיפה אחת עם המציאות האובייקטיבית של המאה העשרים ואחת. ככל שקצב ריבוי הדמוגרפיה האנושית עולה לצד ריכוז ההתיישבות של בני-האדם אנו עדים לתופעת אדישות חוצת יבשות[37]. סיפור מפורסם אודות אדישות ואפטיה חברתית, בעקבות הרצח של קיטי ג’ינובס, הוליד תופעה פסיכולוגית המכונה בשם ”אפקט הצופה מן הצד” (Bystander’s). אינני מאמין כי הקורא הממוצע לא מכיר את הסיפור ובכל זאת בקצרה, מדובר על אירוע רצח שהתרחש ברחובות העיר ניו-יורק עם שחר, מחוץ לכניסת ביתה. ה”ואו” הגדול היה שבעיתון ניו-יורק טיימס היה כתוב שהיו שלושים ושמונה עדים להתרחשות ואף אחד מהם לא עשה אף פעולה על-מנת למנוע או לעצור את הרצח על-אף שהיו קרובים למקום ההתרחשות, קרי אדישות. למרות שלאחר-מכן נודע כי ככל הנראה היו אי-דיוקים רבים בדיווח החדשותי[38], הדבר הוביל למחקר מקיף בנושא[39] שתבע כי בתאוריה, לאנשים לאינדיבידואלים יש פחות נטייה להציע עזרה לקורבנות כשיש לצידם אנשים נוספים נוכחים. אמנם מחקרים חדשים הנמסכים על עדויות של מצלמות אבטחה מוכיחים שטענה זו איננה פשוטה עד כדי כך [הוכחה], עדיין נדמה כי אמיתה זו מדברת אל ועל ליבנו האורבני.

בנוסף יכולה לתרום לדיון, עבודתו של מיהאי צ’יקסנטמיהאיי Mihaly Csikszentmi))  אודות זרימה[40] (Flow), העוסקת באופן מעניין בספקטרום שבין זרימה לאפטיה. צ’יקסנטמיהאיי מפרט את התיאורה שלו כך שאנשים מאושרים שהם נמצאים במצב של זרימה – מצב של ריכוז או קליטה מוחלטת בתוך הפעילות והסיטואציה שהם נמצאים בה. זהו מצב שבו אנשים כלכך מעורבים שנדמה ששום דבר אחר לא משנה להם. רעיון הזרימה זהה לתחושת הלהיות שם, להיות בוויב. מצב הזרימה הוא מצב אופטימלי של מוטיבציה פנימית, בה האדם שקוע לגמרי במה שהוא עושה – ובמהלך דאגות זמניות כמו זמן, מזון, אגו, וכדומה בדרך כלל נתעלמות.

מעניין לראות בתרשים שיצר דווקא היכן ממקומת האפטיה בעיניו. חוסר של אתגר במקביל לחוסר מיומנות נותנת את תחושת חוסר האכפתיות ואי הבעת העניין במתרחש סביב האדם. תחושות אלו מובילות בדרך כלל לבסוף לחוסר חשק, עייפות כרונית ואף לעיתים לאדישות קלינית. אמנם במקרה הסיפור שלי עימו פתחתי את החיבור, אינני יודע אם נכון למקם את החרדה והאפטיה באיזה שהוא ספקטרום[41] כי בעיני המצבים הנפשיים הללו משיקים אחד לשני בנקודות רבות ואף יוצרים אחד את השני במעין ספירלת הידרדרות נפשית שכזו, וזה החולה יחפש בשלב כזה או אחר עזרה. נקווה עתה רק שהיה מישהו סביבו שישמע את קריאותיו.

אז בעקבות מיחושיי הלכתי לפסיכיאטר בעל כורחי. מודה, חששתי. חששתי מטיפול על-אף שלכל בעיותי באשר הן עד אותו רגע בחיי פניתי קודם כל לטכנולוגיה לעזרה; אם זה חיפוש בגוגל, לקיחת כדור במקרה הצורך, אכילת מזון שהגיע על אדים של נפט תת-ימי, ובכל זאת, באחת הפגישות עם הפסיכיאטר, הצגתי בפניו את החששות שלי מכדורים פסיכואקטיביים; שהם תוצר של עבודה כימית, שישפיעו לי על המוח ועל כך שהם אינם טבעיים. הפרופסור בתשובה אמר לי שרעל של נחש גם הוא טבעי, ועם זאת אני ככל הנראה אעדיף לקחת כדור פסיכיאטרי מאשר רעל של נחש על מנת להירגע מהלחץ והחרדה שהייתי שרוי בה.

לקחתי את הכדורים, ועם זאת המשכתי לחקור ולחפש, את הטבעי שלי. איזה מן רגעים בחיי הרגשתי בהן התעלות רוח שכזו, תחושות של זרימה, אושר [למרות שתמיד חושש אני לרשום את רגש זה משום מה], ובסך הכל במצב חיובי. היו אלו אותם רגעים ילדותיים במקצת, אמנם שלא קרו לי בילדות כלל. מדובר ברגעים נטולי-אחריות, בהם הייתי עטוף בנוף אורבני, בדרך כלל עם מצלמה ביד, או ספר, אך לאו דווקא בעת השימוש הקונקרטי של חפצים אלו. אני חושב שבאותן נקודות זמן שהגדרתי לעצמי כאיים של טוב, הייתה נוכחת פעולת השיטוט.

לחשוב

אין זה מקרי כי בכתיבה על פעולת השיטוט [זו המיידית שעולה בדעתך, הליכה שכזו], יהיו אלה דווקא הפילוסופים שיעסקו בה תדיר, וינסחו אותה לכדאי תיאוריות ארוכות, כפי שרק הם יודעים לעשות טוב. הסיבה לכך טמונה בעיני לקשר הישיר בין השיטוט הפיזי, הליכה לכאן ולכאן[42], טיול ללא מטרה מוגדרת, לבין פעולה החשיבה[43], הפעיל את שכלו; הגה; הרהר; סבר; האמין; מכיוון שאין הבדל מהותי בין השניים. אדם חושב הוא אדם המשוטט במחשבותיו. וכן יציאה לטיול ללא מטרה מוגדרת אל ”הטבע” [שאיננו עומדים עדיין על טבעו המעשי של הטיול, רק מבינים שמקומו ככל הנראה אי-שם במלאכותי], תהיה זהה לפעולת החשיבה. הג’ונגל והטבע רחב הידיים הוא האנלוגיה המושלמת ליקום השכלתני, לתודעה, בשניהם אנו מטיילים, בדרך כלל עם מטרה מאוד מאוד ברורה; שליפת זכרון, ביצוע פעולה קונקרטית, תחושת רעב, מציאת מזון, פתרון בעיות, טיפוס על גבעה, ריצה מהירה, הנעת האצבעות, מלאכות מזעריות כמו גילוף עץ או צביעת בובת חרס קטנה בעזרת צבעי אקריליק עמידים, להכל יש מטרה. ואם אחד מחליט לשטות מ”הדרך”, ופשוט ללכת ללא יעד ספציפי, הוא עלול לאבד את הדרך חזרה לשביל הראשי, להגיע לתובנות מרחיקות לכת, ואולי בדרך, להיטרף על ידי נמר רעב, ולהטריף את נפשו.

אמנם סביר להניח שכתבו אודות פעולת השיטוט משחר האדם, אך אני בוחר להתמקד בנקודת הזמן של המאה השמונה עשרה, מכיוון שזו נקודת המפנה בכרונולוגיה של התפתחות העיר המודרנית – ראשית המהפכה התעשייתית[44].

“תהליך השינוי מכלכלה חקלאית ומלאכת-יד, לכזו הנשלטת על ידי תעשייה וייצור מכונות. שינויים טכנולוגיים אלה הביאו לדרכי עבודה וחיים חדשים והחברה שינתה את מהותה. […] המאפיינים העיקריים של המהפכה התעשייתית היו טכנולוגיים, סוציו-אקונומיים ותרבותיים. (-) שימוש בחומרי יסוד חדשים, בעיקר ברזל ופלדה, (-) שימוש במקורות אנרגיה חדשים, כולל דלקים, וכוח מניע, כגון פחם, קיטור, חשמל ונפט. […] (-) שינויים פוליטיים המשקפים את השינוי בכוח הכלכלי, כמו גם מדיניות מותאמת לצריכה של החברה התעשייתית, (-) שינוי חברתי הכולל בעיקרו את צמיחת הערים, התפתחות מעמד הפועלים, והופעת דפוסי סמכות חדשים, (-) טרנספורמציה תרבותית של סדר חדש. העובדים רכשו כישורים חדשנים ומובחנים, ויחסם למשימותיהם השתנה; במקום להיות מיומנים שעובדים עם ידם, הם הפכו למפעילי מכונות, בכפוף למשמעת במפעל. לבסוף חל שינוי פסיכולוגי: הביטחון ביכולת להשתמש במשאבים גדל ואיתו השליטה בטבע.”

                                                                         המהפכה התעשייתית, אינציקלופדיית בריטניקה, 2021.

ממש מעט לפני ששינויים מרחיקי-לכת אלו עטפו את כדור הארץ, היה זה הפילוסוף והתאורטיקן ז’אק ז’אן רוסו (Jean Jacques Rousseau) שהחליט לצאת לשיטוטי טבע לעת זקנה בשנים 1777-78, זו גם שנת פטירתו. רוסו תיעד את מחשבותיו בזמן הטיולים הללו, וקרא לרישומים בשם “Les rêveries du Promeneur Solitaire” (צרפתית). בתרגומו לעברית המירו את המילה rêveries למילה הזיות, ומכאן שמו של הספר – הזיות של מטייל בודד[45]. לפני שזה כרך את המושג, למילה ריוור (reveire) היו הקשרים שליליים[46]. במילון[47] משנת 1771 הוגדרה המילה כ”דמיון מגוכח” או “חרדות ודאגות שתופסות את המחשבה”. במהלך ספרו, רוסו עזר לייצר קונוטציה חיובית למילה על ידי שיתוף חוויותיו האישיות שהתעלו על המחשבה המודעת הישרה.

בדומה, גם המילה הזיות נשארת נטועה עמוק בסבך הפסיכואנליטי השלילי או החולני, ומימי לפחות, לא שמעתי אודות הזיה חיובית שאחד חווה למעט חוויות שהן תוצר של צריכה נרקוטית [ואעדיף לא לעסוק בהיבט זה בשל אי-הכרותי האישית עם התחום]. תרגומים נוספים מציעים שפרשנות המילה היא גם חלום בהקיץ (Daydream), במילים עממיות יותר, פנטזיונר; המצב בו אדם אבוד במחשבותיו; ואין אני עוסק בבלשנות טרחנית סתם כך, כי אם בפוליטיקה של המחשבה. אם אאמץ את ההיפותזה של ספיר-וורף[48], הטוענת כי מבנה השפה משפיע על תפיסת העולם או ההכרה של הדוברים שלה, הפרשנות היחסית של המילה שאליה התכוון רוסו משנה. להיות אבוד במחשבותיך נתפסת כיום כפעולה או כ-”מצב” שלהיות שרוי בו איננו מהדהד תחושות נעימות, חיוביות או פרקטיות; וכי איזו טובה יכולה לצאת מן סטטוס מוזר זה של אובדן [מילה אפלה שלעצמה] בתוך ג’ונגל תודעתי של מחשבות. בטח, בהתייחס למציאות הפרגמנטית והתועלתנית של המודרנה, עלינו לשים לב ביתר שאת כיצד אנו בכלל עוסקים בפעולת החשיבה החופשית, הלא היא בהכרח, השיטוט.

“טיול ראשון

הנני לבדי אפוא בעולם, ואין לי עוד לא אח, לא רֵע, לא ידיד ולא שום חברה אחרת מלבד עצמי. האוהב והידידותי שבבני אנוש נוּדה מקרבם בהסכמה פה אחד.. ואולם אני, מנותק מהם ומהכול, מה אני כשלעצמי? הנה מה שנותר לי לחקור. למרבה הצער יש להקדים למחקר זה סקירה חטופה על מצבי. שלב זה הכרח הוא לי לעבור בו, כדי להגיע מהם אל עצמי. […] דפים אלה לא יהיו אלא יומן לא מגובש של הזיותי. ידובר בהם הרבה עלי, שכן אדם בודד, שראשו מלא מחשבות, אינו יכול שלא להתעסק בעצמו. מלבד זאת, כל הרעיונות האחרים החולפים בראשי בעת טיולי ימצאו אף הם את מקומם כאן. […]


טיול חמישי

גדות אגם ביין פראיות ורומנטיות יותר אפילו מאלה של אגם ז’נבה, שכן הסלעים והיער מתקרבים יותר לקצה המים, ומבחינות אחרות מעגנים לא פחות. אם כרי דשא וכרמים מעובדים היטב אינם כה רבים; אם יש פחות עיירות ובתים, יש יותר מחייה טבעית, שדות, למידה נסיגתית ומעטים; במילה אחת, אובייקטים נעימים ומנוגדים היטב מציגים את עצמם בתדירות גבוהה יותר. מכיוון שאין נתיבים מסחריים  על הגדות המחייכות לקרונות רכבת, המחוז נפקד על ידי מעט טיילים; אך זה מקום מעניין לפילוסוף המהורהר, שאוהב להרהר בשעות הפנאי בקסמי הטבע, בעודו פורש לשתיקה המופערת רק מזעקת הנשרים, זמר ציפורי השיר, או רשרוש הזרמים הנוצרים את עצמם מההרים סביב. […] הלוואי שהמקלט הזה היה לכלא הנצחי שלי, שהייתי כלוא בו לכל החיים, ושהייתה נשללת ממני הכוח או התקווה להפסיק אותו; מנותק מכל תקשורת עם שאר העולם, נבער ממה שקורה שם, כדי שאשכח את קיומו, ושגם שלי יישכח.”
                                                                                    
הזיות של מטייל בודד, ז’אן ז’אק רוסו, 1982

לאחר שנרדף, נחבט ומאס בבני-האדם, רוסו יוצא בפועל לשוטט בטבע הטבעי כפי שהיטבנו להגדירו קודם לכן, מייצג את התקופה הרומנטית בה הוא חיי, בדיוק כמו האביר של אייכנדורף, הוא עטוף בנוסטלגיה לא אותנטית אל כל מה שירוק, כחול, ובעיקר נטול סממנים אנושיים. הוא מתפעל מהנופים, משירת הציפורים, מכרי הדשא הארוכים, ואף מבחין הבנה חשובה מאוד על האסתטיקה של האובייקטים שסביבו, שיוצרים יחד קונטרסטיות מסוימת ועל כן ברורים יותר לעיניו [ומחזק בכך את טענותיו של זימל אודות האדישות ה]. אך מסקנותיו האפלות יש לומר, לבסוף מביעות צלילים של מורבידיות סופנית. אין זה מקרי שנפשו נאבדת אט אט אל תוך מחשבותיו בדיוק כפי שהוא עצמו בוחר להאבד בטבע. הטבע איננו מקומו, ולמרות המרחבים האדירים שהנפש יכולה לשחות בהם, יתכן כי פעולת חשיבה איננה ראויה שתהיה ממוקמת בטבע הזר לאדם המודרני. לכל הפחות ראוי לו לאביר שיוצא אל הטבע ללבוש שריון חזק כאבן, להצטייד בחרב ומגן, ולשוטט במודעות לסכנה האורבת, אם זה מחשבה אפלה, עץ רקוב, או צפרדע קטלנית.

כמעט חצי מאה לאחר-מכן היה זה שארל בודלר (Charles Baudelaire) בכתבו צייר החיים המודרניים[49], שעם התפתחותה של העיר המודרנית, העלה על הדף מחשבה טבעית יותר המותאמת לאוויר המלאכותי ממנו מורכבת האטמוספרה האורבנית.

“ברצוני לשוחח היום עם הציבור אודות אדם מיוחד במינו, ק.ג. […] הסקרנות נחשבת לנקודת המוצא של גאונותו. […] מתבונן בהנאה בקהל, ומתערב במחשבתו בכל המחשבות המפרכסות סביבו. לא מזמן חזר ממחוזות המוות, והריהו נושם את כל הזרעים ואת כל נדיפות החיים; כיוון שהיה על סף השכחה המוחלטת, הוא נזכר ונלהט להיזכר, בכול. […] שערו בנפשכם אמן הנמצא תמיד, מבחינה רוחנית, במצבו של מחלים, ויהיה בידכים המפתח לאופיו של ק.ג, שהרי ההחלמה היא מעין חזרה לילדות. חזרה רצונית, ילדות מצוידת כדי לבטא את עצמה, […] גאון ששום היבט של החיים לא נראה בעיניו שחוק. […] להיות כן בלי להיות מגוחך – זו האמנות הכה קשה בה הוא מיטיב לשלוט. ברצון הייתי מכתיר אותו בתואר פילוסוף, והוא היה ראוי לתואר זה מכמה טעמים, לולא אהבתו המוגזמת לדברים הנראים לעין.”

                                                                                איש ההמון, צייר החיים המודרניים, שארל בודלר

איש ההמון הוא ניתוח האופי או יותר הבחנה בסיסית לפילוסוף המודרני [שהוא בסך-הכל אדם שעוסק במחשבה על הדברים]. בעת שרוב בני-האדם מתפקדים במפעל הגלובלי וסוחרים בזמנם על-מנת להתקיים, צורת המחשבה עצמה, הפעולה, נעשית מכנית גם היא, פרקטית, ישירה, בעלת מטרה; המדענית מחפשת את התרופה לסרטן, החוקרת מבצעת תצפיות לטובת חברות מסחריות, המורה מחברת את הילדים להיות ממושמעים וכיצד יש לנהוג בתוך מערכת יחסי-כוח החדשה, הירקן מגדל את העגבניה שנמכרת לשליח שמוכר לספק שמוכר למפיץ שמעביר לחנות שמוכרת לך. זוהי כמעט אמת ודאית להגיד שאיננו חושבים בשביל לחשוב.

כמעין תגובת נגד למכניקה נולדים רעיונות לא-מכניים, שכמושג שוחה באותו אגם עם המושגים הבאים; שקל, בחן, חשב, הרהר, דן (deliberate); ותודעה, מודעות (consciousness). כלומר המחשבה עצמה, זו המהרהרת, משתהה, ומתנגדת לרעיון חלוקת הזמן הקפיטליסטי, היא היא הרעיון המתנגד, היא ”איש ההמון” של בודלר. אם הגעתי לספריה במגדל שלום בכדאי לכתוב את הטקסט הזה, זו הייתה מטרתי, ובדרך לכאן עצרתי לשיחה של שבעים ושש דקות עם הספרניות אודות הקרנת הסרטים הקצרים שהוקרנו בסנימטק לפני שבוע, ובתוך השיחה העלנו מחשבות אודות הצפייה, הקשבנו, הגינו והרהרנו יחד בדיאלוג משותף וכנה, התנגדנו לעצמנו כמנגנונים ספציפיים בתוך מכונה תכליתית, חשבנו על הדבר בלי מטרה מוגדרת לשיחה, ומי יודע לאן דיאלוגים מסוכנים שכאלו עלולים להניע תודעות כוזבות.

שאלה נוספת שמעלה הטקסט של בודלר היא כיצד יש לשמור או לפתח [תלוי בנקודת המבט של הקורא] את מצב ההחלמה, מכיוון שכמו ההחלמה עצמה, הקונקרטית, איננה מורגשת אלא בתנאים ספציפיים של אחרי המחלה. למרות שנעים לחשוב על המצב בו אחד מודע לקיומו, ומודה לקיומו, ורואה את הדברים השקופים, דברי היום-יום – המוח שלנו, יחד עם מערכת הכוחות בה אנחנו חיים פועלים כנגד תחושה זו ושואפים בכל עת לשטח את המציאות לפעולות פשוטות, כמעט דביליות, ובכך מונעים אותה מאיתנו למעט אותם רגעי חולי ואסון; ”המכונית התקרבה ואני קפאתי ובסוף היא נעצרה! הייתי ממש רגע אחד מלאבד את החיים שלי” שכאלו.

אני חושב שעל הסוגיה הזו ניסה לענות יקיר ליבי, והאיש שבזכותו אני כותב את טקסט זה [בנוסף למנחתי המוכשרת], ולטר בנימין (Walter Benjamin). אצטט פיסות מתוך האסופה ”לשוטט”[50], הכוללת מבחר קטעים שבנימין הכין וריכז כחלק מאיסוף החומר אדיר המימדים לטובת ”מפעיל הפסאז’ים” שהתעתר לכתוב, ו”לא השלים מעולם”[51]. נקודת ההשלמה מבחינתי היא במעין סימן שאלה, יש משהו בהשלמה, בסגירה, שליחה, וייצוא, שמצד אחד מעניקים למוצר את יכולותיו העצמאיות לצמוח, לגדול, ולהתקיים, אך מצידו השני מפסיקים או מאיימים להפסיק את תהליך החשיבה והרהור האינסופי של הכותב, וממקום זה לטעמי, לסיים משהו, איננו שונה כלל מללכת להלוויה בבית הקברות העירוני.

“עיקרון השוטטות אצל פרוסט. “ואז בלי כל קשר לכל אותן טרדות ספרותיות, איזה גג, נצנוץ שמש על אבן, ניחוח של שביל היו גורמים לי להיעצר לפתע בעקבות עונג מסוים שהסבו לי, וגם נדמה שהם מסתירים משהו מעבר למה שאני רואה […] – הציטטה הזאת מדגימה בבירור כיצד מתפוררת תחושת הנוף הרומנטית הישנה ונוצר מבט רומנטי חדש בנוף, שנדמה שהוא למעשה נופה של העיר” […]”

בנימין מבחין באופן חד משמעי בין הרומנטיקה הישנה לזו החדשה. מי ידע שרעיון כה פשוט יכול להביא לי, ומקווה אני שגם לכם, המון נחת. יתכן שהרגשות הרומנטיים עצמם, המבט הפיוטי את החיים, היא תכונה מולדת או נרכשת, אך הכיוון אליו מופנית הרומנטיקה עצמה מצאה את מקומה ויעודה החדש. במשך מאות שנות ”מעבר”, שחלק מן ההיסטוריונים קראו לה תקופת ימי הביניים[52] [שכן הם בין לבין] ולאו דווקא שאני מסכים עם שימוש מילה זו מבחינה פוליטית, אך ניכר היה שמבחינה אקיסטית (האסתטיקה של ההתיישבות האנושית) הכפר מצא את שלמותו הצורנית ולאדם יש טבע חדש ושלם (אך לא מושלם) לבוא אליו בערגה ובעונג אמיתי. טבע שאפשר וראוי להרהר במרחביו, לשוט, להאבד, ולעיתים גם להשתגע.

“הרחובות[53] הם הדירה של הקולקטיב. הקולקטיב הוא יצור שתמיד בתנועה, תמיד חסר שקט. בין הבתים הוא חווה, מתנסה, מתלמד והוגה ממש כמו שהפרטים עושים בין ארבעת הקירות שלהם. בעיני הקולקטיב הזה, שלטי החברות העשויים אמייל הם קישור קיר טוב לא פחות ואף יותר מציורי השמן שבסלון של הבורגני […] במקום שהניחו הפועלים בכביש את מעילם, שם המבואה.”

הנה כאן מובחן הבית מן הטבע המלאכותי-טבעי של העיר. אם זוכרים אתם את דבריו של הררי אודות המהפכה החקלאית, המעבר ליישובי קבע יצר אצל התושבים את המושג בית, כפי שאלו לא הכירו קודם לכן, וזה תבע מהם את עקרון השייכות והזרות. הבית שלי, החדר שלי, הבית שלך, השכן הזה, הזר ההוא, וכך הלאה, אך מהו הטבע ומהו הבית! הנה נאמר כאן באופן ברור, הרחוב הוא הבית, והרחוב הוא הטבע, הבית הופך למנוכר ובמידה מסוימת החזרה אל הטבע היא החזרה אל הרחוב. אינני מעוניין להישמע כמשוגע, כמובן שהבית הפרטי יהיה מקום מבטחו של האדם האורבני, אך עם-זאת ריחוקו מן הרחוב , זרותו מן העיר, וחששותיו מן הטכנולוגיה והקידמה [של האדם], הן בפירוש התרחקות מן הטבעי העכשווי – ולכן אלו אשר פונים אל כל אותן תנועות האטה ורגרסיה טכנולוגית, במידה מסוימת פונים אל המלאכותי, ולכן גם מרגישים לעיתים מלאכותיים בעשותם זאת, [אם להיות כנה], בעיני.

רוב הגאונים היו משוטטים גדולים, אבל משוטטים חרוצים ופוריים…לעתים קרובות, דווקא כשנראה שהאמן והמשורר רחוקים מעבודתם הם שקועים בה יותר מכול. בשנותיה הראשונות של המאה הזו נראה אדם משוטט סביב חומות העיר וינה מדי יום, בכל מזג אוויר: זה היה בטהובן, שתוך כדי שיטוט חזר בראשו על הסימפוניות הנהדרות שלו, לפני שהעלה אותן על הנייר; העולם לא היה קיים מבחינתו; לשווא הסירו עוברי אורח את כובעם לשם כבוד, הוא לא ראה; רוחו הייתה במקום אחר.”

סיפורו של בטהובן כאילו בה כדאי הוכחה לקשר בין מחשבות גאוניות לשיטוט, אך הגאונות עצמה איננה דבר שיש לעמוד בו כמושג אחד.

[על גאונות] – “למרות שאינטליגנציה גבוהה היא אולי תנאי הכרחי, התכונה הנפוצה ביותר המגדירה למעשה גאון עשויה להיות היכולת יוצאת הדופן ליישם יצירתיות וחשיבה בעלת דמיון כמעט בכל מצב.                                              וולטר אייזקסון, על המוחות הגדולים בעולם[54], 2017

ואכן היכולת לחבר בין דברים שלכאורה אינם קשורים אחד אל השני, יתכן שנובעת בוודאי מן איזה שהיא שוטטות רוח שכזו. אדם שאינו נותן דרור למחשבותיו ימצא את עצמו באותו המקום פיזית ונפשית, ואף תיתכן הידרדרות מסוימת אחורה, אם כי אינני מאמין שאפשר לאבד את נפשך במידה ונשארת במקום, ועל כן אפשרות זו היא הבטוחה ביותר מבין מצבי הנפש השונים. אסייג את דברי במידה תוך התבוננות באסיר שנדון לשנים ארוכות של מאסר; מקובל לחשוב שאם זה אינו יעסוק בפעילות גופנית ומנטלית יאבד את כוחו ונפשו, אך אני מאמין ששוב גם כאן, הרידוד המנטלי הצפוי לאותו אסיר איננו זהה כלל לשגעון, אלא יותר להיחלשות של שריר, המתנוון עם הזמן. לבסוף עם תנועה מספקת תמנע החולשה, אך לעניות דעתי זו צורת החיים שרובנו נוטים לחיות בה, והיא איננה שאיפה טובה כלל.

“בין התנאים הדרושים להליכה בטלה, נודעת לבדידות חשיבות מיוחדת. רק הבדידות משחררת את החוויה מכל אירוע, יהיה זניח או עלוב ככל שיהיה: היא מעמידה אותו לרשות עובר האורח הפוסע בדרכי האמפתיה, שאפשרית רק לבודד; משום כך הבדידות היא תנאי הכרחי לבטלה אמיתית.”

ולטר מעודד באופן מופגן להתבודד מפני בני-האדם המוכרים לנו, מכיוון שבעת השיטוט החברה עלולה להפריע לנו להיות מוכנים ולקבל את הלא נודע. יש בכך אמנם המון אמת כנה, ואילו על בשרי חוויתי את אותה הסיטואציה שוב ושוב, בה איני יכול לחוות את הדבר, לתת למחשבה לשוט, ולגופי לנוע במרחב, כל עוד מלווה אני בחבר, בת זוג, או בן משפחה, הדבר אכן כמעט בלתי אפשרי. אך לבדידות יש לומר, צדדים נוספים משלה.

הצד האפל של השוטטות

ובכן מתמצאים אנו לנקודה הקריטית בה ארצה לעסוק בחיבור זה, והיא הצד האפל של השוטטות, שנדמה כי ככל שזה מודחק יותר, כך חשיבותו בעיני רק הולכת וגדלה. שיטוטי הנפש כמו השיטוט בטבע האורבני, נושאים סכנות לא מעטות, שהשיח עליהן הוא הכרחי כמעט כמו החשיבות של העידוד לפעולת המחשבה עצמה. עד כה פיזרתי באורך רוח מעין רמזים מקדימים לטענתי המרכזית – השוטטות, אשר למרגלותיה מונח הפתרון לתופעת האדישות והאפטיה שמקורן באורבני, והיכולת לקדם את האנושות למרחבים מרחיקי לכת של תבונה ושל אושר, טומנת בחובה גם פתח לטרוף דעת, אי-שפיות, או בפשטות, שגעון. אלו, לדעתי, מגולמים באופן מעולה באנלוגיית המשוטט הקונקרטית, שכן שיטוט ללא מטרה בעיר, עלול להוביל אחד אל אינספור מפגשים מסוכנים במרחב האורבני, עם גורמים חיצוניים, ועם עצמו.

תחילה אציין דווקא את הסכנות הפשוטות יותר שאפשר להעלות על הדעת, בקונקרטי. עם אלו נמנות ודאי; (1) מפגשים עם זרים אשר רצונם איננו עולה בקנה אחד עם התנהגות מוסרית-חברתית חיובית או אדישה, וככל שנרחיק מן הצנטרום דומני שאמצעי האכיפה העומדים לרשות התושב מצטמצמים ביעילותם [עם זאת יתכן שככל שהכמות של בני-האדם המקיפים אותך תדולל גם היא, תצליח לקבל עזרה דווקא מן אותם אנשים שלפני-כן היו אדישים לעצם קיומך כחלק מההמון]. מעניין בהקשר זה היא הקריאות השונות של ספרי התיירות להישאר בשבילי החומוס[55] השונים[56], או לחלופין לנדוד מהן דווקא לאותם מקומות ”לא תיירותיים” שמעצם זה שנכתבו בספר תיירות התאחדו אל השביל הראשי ויהפכו עם הזמן למנותרים יותר ויותר על-ידי הרשויות הקפיטליסטיות. (2) העיר כמקום מפגש של אוכלוסיות בעלות מגוון אתני[57] רחב יותר, מה שמייצר אמנם עניין רב למשוטט, אך בו בעת תפאורה זו מכילה נפיצות-תרבותית שעלולה להוביל לאירועים חריגים, אשר בראשם אלימות ישירה.[הוכחה] (3) סכנות שמקורן בקצב האורבני, תחתן יכללו ודאי תאונות דרכים המתרחשות מעצם ריבוי האובייקטים הנעים במקצבים ונתיבים שונים שמוכרחים להיחתך בנקודה מסוימת בגלל המרחב המוגבל של העיר. (4) המרחב המוגבל של העיר גם הוא אחראי בתורו לאירועי אסון; ההתחדשות חסרת המעצורים מחייבת שינויים וחידושים – שק יוטה ענק ובתוכו חלקי ברזל מועלים מעלה בעזרת מנוף אל הקומה השש-עשרה לטובת שיפוץ כולל לפירמת עורכי-הדין החדשה, והשק נשמט מטה. אשת עסקים נמהרת חולפת מתחת בדרכה למשרד ומאבדת את חייה. (5) האוויר עצמו, מכיל רעלנים שמחסלים באופן איטי והדרגתי חלקים מהאוכלוסיה. ואם האוויר עצמו מכיל רעלנים, זה כמעט מייתר את הצורך לתאר סכנות פיזיות נוספות של המרחב.

בשונה מהסכנות המוחשיות, שבמנייתן אין חדש תחת השמש, ארצה להציע מספר סכנות לא פחות רלוונטיות האורבות למשוטט אך סמויות מן העין. במחקר מעניין[58] מאת מרצ’טי, קוסטר, קלינגר, ואלוי משנת 2016, העונה לשם המחשבה הספונטנית והפגיעות להפרעות במצב הרוח: הצד האפל של המוח המשוטט;נדונה השאלה מהן ההשלכות השליליות של אותם רגעי שיטוט קוגניטיביים;

“יש עניין גובר במחשבה הספונטנית (Spontaneous Thought/ST), כלומר בפעילות מנטלית שאינה קשורה למשימה או למנוחה. מחשבה ספונטנית היא מטרייה שתחתיה נמנים תהליכים כמו שיטוט מחשבות, זכרונות אוטוביוגרפיים בלתי-רצוניים, וחלומות בהקיץ […] במסגרת תיאורטית זו, אנו מציעים שמלבד הפונקציות החיוביות שלה, המחשבה הספונטנית קודמת לפגיעות קוגנטיבית אצל אנשים הנמצאים בסיכון להפרעות במצב הרוח. זו, מתמקדת בעיקר במטרות בלתי מושגות ומעריכה את הפער בין המצב הנוכחי, רצוי (קלינגר, 1971).  […] בעודו משוטט בחופשיות, המוח מעבד באופן פעיל מטרות אישיות בלתי מושגות שאליהן החולם בהקיץ מחויב בעוצמה. למרות שיש למנגנון זה יתרונות ברורים במונחים של סיכוי מוגבר להגיע ליעדים חשובים, המחשבה הספונטנית עשויה גם להוביל בהיגוי של מחשבה לא מכוונת לעבר ערכים שליליים במידה ניכרת, תוך מיקוד בעצמי בצורה יוצאת דופן, בתדירות גבוהה ובעיבוד אבסטרקטי. בהקשר זה למחשבה הספונטנית יש פוטנציאל משמעותי להוריד את רווחתו של הסובייקט.”

מהו אם כן אותו ”היגוי” שאנו מפעילים בעת העלאה ושיטוט בין מחשבות. דמיינו לעצמכם כביש רחב בעל עשרות נתיבים, אך במקום שהמכונית נוסעת בו קדימה, ימינה ומשאלה, היא יכולה גם לעלות למעלה ומטה בציר הגובה, כלומר זהו איננו בדיוק כביש כי אם יותר מרחב תנועה אינסופי בעל נתיבים. המכונית כל הזמן בתנועה מתמדת, אין לך אפשרות לעצור אותה [בדומה למחשבה], בדרך כלל היא נוסעת אל עבר יעד ברור, אך בעת השיטוט אתה מפנה אותה אל כיוון מסוים. הכיוון שונה מהיעד, מכיוון שלמרות שיש לו נטייה ברורה אל עבר כלשהו, הוא הרבה פחות מרוכז ויעיל, ומשתנה ככל שעובר הזמן, כלומר הוא דינאמי ומרגע שנקבע נדון להשתנות. הנהגת, שהיא את, חייבת לסגל לעצמה סוג של ערנות מסוימת ומודעת היכן את נמצאת. לאן את נוסעת? האם להמשיך לכיוון הזה? או שהגעת אל מחוזות רחוקים רחוקים , והדרך חזרה מהם ארוכה יותר ממה שהנפש שלך מסוגלת לשאת? ראוי בוודאי לפנות הרבה לפני כן ולהישאר באיזורים קרובים יותר אל המוכר, ואולי רק אחרי הכנה וצידה מספקת לצאת למסע רחוק. אם ככה מחובתה של המשוטטת לאחוז בהגה בכל רגע, ולהיות מודעת למתרחש, כלומר להיות שרויה במצב מטה-קוגניטיבי שמשמעותו היא מודעות ופיקוח על תהליכי החשיבה של עצמה[59]. זה יהיה הכלי הראשון, השריון אם נרצה, של המשוטטת, כנגד האפלה.

***

בעת שהייתה נפשי כבר מחוץ לאיזון כימי יאה, החלטתי לנסוע כמו כל חברי, למעין טיול אחרי צבא בויאטנם. למרות שיצאתי לדרך עם חבר קרוב מהילדות, אחרי מספר ימים ביקשתי ממנו שנתפצל, היה לי צורך חזק מאוד לטייל לבד. שאני חושב על זה בראייה לאחור, כל אותו הזמן רק חיפשתי כיצד לבודד את עצמי מן החברה שתפסתי כפופולרית והתהלכתי לי בשוליים, עם עצמי. חשבתי שיש בזה משהו שאמור לחזק אותי ואיזה מימוש גדול יותר יכול להיות לאדם מלעשות משהו בכוחות עצמו לבדו. אחרי שזה עזב, נשארתי מספר ימים בעיר המרכזית של ויאטנם, הו צ’י מינג, והרגשתי שאין לי אומץ לזוז מהמקום. שוטטתי ברחבי העיר, אך מכיוון שלא הכרתי ולו חצי דבר השתמשתי המון בפלאפון שהיה ברשותי. רכשתי כרטיס סים עם חבילת אינטרנט מקומית, וכבר הרגשתי בטוח יותר. בעזרת תוכנת הניווט של גוגל ידעתי איפה אני נמצא ומה הדרך חזרה לאכסניה במידה ואאבד את עצמי. היה איתי כמובן גם כסף כאמצעי הגנה נוסף, לכל מקרה שלא יהיה, בקבוק מים, וג’ל אלכוהול כי חששתי מחיידקים באופן מוגזם שלעצמו. משהו על זה שהמים שם לא לשתייה הביא אותי לפחד לא רציונלי.

לא הצלחתי להחזיק מעמד בויאטנם. אחרי שבועיים התחלתי להשתעל מעט דם [חשבתי שיש לי שחפת…] והחרדה געתה בגופי כמו סופה חסרת-רסן. חזרתי לארץ וניסיתי לחשב את צעדי מחדש. היה משהו בטיול בויאטנם שלא עבד, אמנם הסתובבתי לבדי אך הרגשתי שהמציאות שסביבי מסכנת מדי את שלומי. הגיתי תכנית חדשה – אסע לסלובניה וקרואטיה לטיול עם רכב, מצויד ברחפן, אוכל לצלם את הנופים המדהימים שאמצא בשיטוטי המהורהרים. אינני מציין זאת על-מנת להלאות אתכם בדברי סרק אלא כדי להציע נקודה חדשה להתייחסות אל השיטוט כפי שאני הכרתי אותו מהרגע הראשון. בעצם השיטוט שחוויתי בילדותי היה מרגע שקיבלתי את המצלמה לידי בסביבות גיל ארבע-עשר מדוד שלי. המצלמה אפשרה לי לשוטט במציאות הפיזית, הקונקרטית, להתהלך ולהתבונן במה שקורה מסביבי, מבלי שאהיה חייב לתת לאף אחד הסבר. נהפוך הוא, היה משהו במצלמה שהפך את המבט שלי לבסדר, למקובל, למרות שאף אחד לא ידע בדיוק מה אני רואה. ככל שהמצלמה הייתה רחוקה ממני ככה כאבי גדל. אך זו לא המצלמה שהייתי צריך, אלא היכולת להתבונן במציאות ולהרהר בה, להנות ממנה, וזו כנראה חייבת לבוא דרך פילטר מסוים בינך לבינה. אני חושב שזה מה שקורה למשוטטים ”הגאונים” מכל תקופות הזמן, שמוצאים את עצמם מאבדים לבסוף את הדעת. הכתיבה הקונקרטית, הפיסול, הציור, וכל אותן אומנויות הן אמצעי לשמירה על שפיות לצד הרהורי הנפש והמחשבות שאליהן אחד מגיע. המשוטט חייב לעצמו כלי כלשהו איתו יוכל לשוטט, כלומר מצד אחד להגן על עצמו מפני הסכנות [המטה-קוגניציה], ומצד שני לייצר את השוטטות תחת מסווה.

לפני מספר ימים חשבתי על אנלוגיה מעולה למורכבות שבפעולת השוטטות, ולכך אתאר את סצנת חדר הכושר. כל המתאמנים הנמצאים במקום שם למען תכלית אחת ברורה – להתאמן. זוהי מטרת העל, לצד מטרות צדדיות מהרומנטיות שבהן ועד אלו הנרקיסיסטיות; חיכיתי לחברה שלי שתסיים את האימון שלה והיה לי חלון של עשר דקות להמתין. הייתי במצב המתנה [שהגב מהדהד או מזמין מאוד את הווית השיטוט]. בזמן הזה, שהוא במהותו זמן ללא תכלית עסקתי בפעולת ההתבוננות. והנה, מיד, תוך פחות מדקה, אתה מרגיש לא נעים. ”לא נעים” עלול להישמע מעט רך או עדין. אתה מרגיש לא טוב עם מה שאתה עושה. אתה מרגיש פרוורטי למציאות. אתה חיצוני, זר, חשוף, וחשוב מכל, אינך עומד בקו אחד עם הסדר הקפיטליסטי של המציאות. אתה חותר נגד האידיאולוגיה השולטת ולכן אתה מסכן אותה בכל מבט, אף מהקטן ביותר. לזה אשר לא התנסה בשוטטות והתבוננות מסוג זה דברי עלולים להישמע קיצוניים, אך היו בטוחים חבריי כי מספיק מבט אחד ארוך ומשתהה יתר על המידה בשביל להגיע למקומות מאוד מסוכנים מול האזרח האורבני הממוצע. ”למה לעזאזל האיש הזה עושה משהו אחר מלבד הדבר הספציפי שעושים במקום הזה”. אם רצונך הוא לשוטט בנופים האורבניים של הטבע, להיות ציד של סיטואציות ולהעשיר את חייך ותבונתך, עלייך למצוא דרך לתווך את עצמך. זוהי בעצם הדיאלקטיקה ההכרחית הנוצרת מן המפגש בין הצורך בשיטוט, להשלכות האפלות של הפעולה.

שיטוט במאה העשרים ואחת

אמנם היה ברצוני לחקור דרך דברי שני סרטים פורצי דרך בעיני, האחד ןםחםשגכ והשני שגכמחל, אך מפאת חוסר הזמן ההכרחי שדחק בי לכתוב את דברים קונקרטים אלו, אסתפק בציון שמותיהם ואתן את העבודה אולי לחוקרים טובים ממני, או לאני העתידי. ובכל זאת, בשביל לייצר איזה שהוא מחקר בעל ערך ממשי, יצאתי למספר שיטוטים בעצמי, והנה קצה קרחונם שהצלחתי לרשום.

***

חתכתי עגבניה, גזר ומלפפון לחתיכות גדולות מדי, הוספתי טונה, שמן זית, מלח, פלפל, ויצאתי לשבת מחוץ לספריה בשדרות רוטשילד מספר 1′ בתל-אביב. התלבטתי היכן לשבת, לפני היו שלושה גרמי מדרגות רחבים, מעין טרסות, שנועדו בדיוק לשהייה של אמצע היום. השמש הייתה חמה ובטרסה הגבוהה ביותר רוח מערבית הגיחה וקיררה את זיעת גבי. שם התיישבתי כמובן. ככל שאכלתי שמתי-לב שאפילו אופן החיתוך הגדול והמגושם משרת את מטרתי העצלה לקחת את הזמן להתבונן בטבע.

המבנה לשמאלי תפס את מבטי. נראה כי הוא מורכב משני מבנים מתקופות זמן שונות שחיברו יחדיו. אני מתחיל ללקט נתונים להיפותזה החדשה שלי כמו בלש; המעקה שבמרפסות במבנה בעל המראה החדש אינן זוהת כלל לסגנון המעקה במרפסות במבנה הישן. חשבתי לעצמי כמה זה מוזר ועם זאת יפיפייה. כל העיר הזו בנויה טלאים על טלאים, זהו אופייה של העיר האורבנית. במקרה נדמה שרוב הדברים כאילו נהרסים כליל ונבנים מחדש אבל כל אדם משאיר אחריו איזה שהיא מורשת. שביב של זכרון.

חיי הנפש בעיר המודרנית, דיוקן של חרדה  
עמודי מתכת עירוניים שתפקידם לייצר גבולות ברורים למכוניות ולמנוע את כניסתן לשטח הולכי הרגל וכלי התחבורה הקלים.  

***

אי-אפשר להשיג תורים לפסיכולוג בתקופה הזו. פשוט אי-אפשר. שמעתי ממישהו אחד שאינני זוכר את שמו, לא את פניו ולא מהיכן שמעתי את זה [דבר הקורה תדיר במודרנה].

***

לשבת ברחוב לבד בכיכר איננה דומה בחוויה לישיבה בספסל צידי של רחוב מבודד. אמנם על המשוטט להתבודד שלעצמו אך עליו להקיפו בהמון בשביל להרגיש בטוח לצפות בעוברים ושבים, ובחלונות אל פנים חייהם של הפרטים. ישבתי על ספסל פעם אחת למשך כרבע שעה. החוויה החלה נעימה אך הדרדרה להיות בלתי-נסבלת. זוהי שוטטות לאמיצים בלבד; עם זאת ספר, אוזניות, כלב, [או צב], יקלו ויעניקו לך את האפשרות לשמור על נפשך מהתהום.

***

בדרכי לספריה נסעתי באוטובוס של של חברת דן, בקו 25. מולי התיישב ראש. ראש ללא פנים, עמוס שיער קצוץ וצפוף בצבעי פחם. הייתי קרוב אליו כל-כך [או הוא אלי?] כך שהיה עלי למדוד את כמות האוויר שאני מוציא מן הפה והאף שלא ירגיש במקרה בנוכחתי מעבר למקובל. יכלתי להכיר את ראשו יותר משהו מכיר אותה, אך הוא לא היה מכיר אותי ולא מודע לעצם קיומי. אולי רק להבל פי.

***

יותר ויותר אני שומע ומבין את החשיבות שבלימוד רגשות. כיום אין הדבר מובן מאליו כלל. הסיפור ”אלו הם מים” לעולם לא יצא לי מהראש, ונדמה שפעם בתקופה נוספת לי להבנה אובייקטים שקופים נוספים. צריך ללמד את בני-האדם רגשות פעמיים. פעם אחת בילדות, שזו נרמסת על-ידי שכבות של אדישות אפטית מצד כל סוכני החיברות של האידיאולוגיה השולטת; ופעם אחת בבגרות, בערך מגיל עשרים. בתקופה זו עלייך להבין מחדש מהי חמלה; מבוכה; פחד; אימה; החמצה; דכדוך; סלידה; יראה; ניכור; שברון לב; חוסר ערך; חוסר שליטה; אומץ; געגוע; שמחה; פיוס; נתינה; נוכחות; חופש; התרגשות; אמפתיה; והיד עוד נטויה.

***

ישנם מכשירים חדשניים בעלי שני גלגלים וכידון, שבעזרת טלפון נייד אפשר לרכוש אותם לשימוש זמני ולאחר-מכן להחזירם אל הטבע. אלו הם כמובן הקורקינטים החשמליים העירוניים. לכאורה, כלי זה ככל כלי תחבורה נועד להביא אותך ליעד חפצך במהירות המירבית שהמנוע, תנאי הדרך, והחוק מאפשרים. עם זאת, למדתי מתוך התנסות שהאוטובוס, הרכב, ובטח ובטח הקורקינט יכולים לסייע לשיטוט באופן חסר תקדים. צריך כמובן לשים לב לסוע במהירות צנועה, קצת יותר מהר מהולך רגל, אך בודאי לא מהר יותר ממהירות ריצת אדם. הקורקינט מאפשר לך מצד אחד להסוות את הזיותך בהקיץ, ובו-בעת להיות המשוטט המושלם. העיר כסרט נע בעיניך. אני עוצר במהירות. קרב חתולים לצד שני פחים ירוקים. הטבע בתפארתו. אני לא מספיק לצלם שום דבר, אבל זה לא משנה. המצלמה גם היא רק תירוץ קונקרטי.

חתול שלוקח את הזמן של בין הערביים למנוחה עדינה על ספסל בביתו ברחוב ויצמן.  

[60]

אחרית דבר

ולטר בנימין לעולם לא סיים את כתיבת המסה, פרויקט הפסאז’ים. סוקרטס הסתפק בדיאלוגים עצמם ושחרר את עצמו מהצורך הקדחתני לשעתק את הטקסטים אל הדף. אינני יודע עוד בדיוק מהו הקונקרטי שלי ומה מקומו במחשבה. אבל כלי ההבעה הטקסטואלי עוזר לי להעביר אינפורמציה באופן מאוד מסוים, שבשיחה תעבור לנצח באופן אותנטי וחזק הרבה יותר, כי השיחה, בשונה מהטקסט, אמיתית בשיטוטה יותר מכל הטקסטים שנכתבו משחר ההיסטוריה. אמנם נאמר רבות על כך שהעריכה היא זו הממשמעת את הטקסט, ובלעדיה אלו בליל אינסופי של מילים חסרות משמעות אחת. אבל אני חושב שמאסתי במשמעויות חד משמעויות לדברים עצמם. אינני מעונין לטעון טענות אלא רק לעלות נושאים לדיון, גם לא להעלות לדיון, להתבוננות. אני מעונין בסך הכל להתבונן בדברים. אנשים. חפצים. סיטואציות. תולעים ועננים. לכן נראה לי שאדבוק במרבית הזמן במצלמה הדוקומנטרית, אסתתר מאחוריה, ואלמד כל מה שאוכל, על החיים.

שיטוט נעים, ושמרו על עצמכם ברצינות גמורה.

עידו פרוכטר

// לא הרחבתי על המשמעות הקולקטיבית של ההתיישבות האנושית.

“הצעד הראשון בדרך הזאת יהיה לאמץ בהיסטוריה את עקרון המונטאז’. כלומר להקים את המבנים הגדולים מאבני בניין קטנות ומסותתות בדייקנות, ולמעשה לגלות באמצעות אנליזה של הרגע הקטן והייחודי את הגביש של המאורע הכולל”

בנימין

מתוך תזכורת ביומן GOOGLE, הכמיהה לעסוק עוד בשיטוט, לשוטט, ולא לכתוב על השיטוט, היו לי המון רעיונות שלא ירדו לכתב קונקרטי, זו הייתה הנאה אימיתית לחשוב אותם ללא הפסק, לדחות את העבודה, תרתי משמה. הדחייה כדבר חיובי, הסיום כאבל. רציתי לעסוק בשטוט אבל לצד זה כתבתי את עבודה זו. זה דומה לשיר של Tenacious D – Tribute, מילים, שזה רק מחווה לשיר הכי טוב בעולם.  

הטקסט, זה רק מחווה לתיאוריית המשוטט, הוא היה רוצה לעסוק בה, היה רוצה להתקרב אליה, אבל הוא בסוף רק משהו חלקי, קטן, שקשור אליה.

היום, 07:00 – 08:00, 30 דקות לפני, 10 דקות לפני כאימייל.

אירועים
idofrut@gmail.com


[1] [California state route 1]

[2] אולם, עף-על-פי שהחושים מתעים אותנו ל פעמים בנוגע לדברים שקשה לתפוס אותם, ושמתאים במרחק רב מאתנו, אולי יש הרבה דברים אחרים שאין מן הראוי להטיל בהם ספק, אף אם אנו תופסים אותם באמצעות החושים. דקארט, ר’ [1648] 1986: הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תרגום: י’ אור, ירושלים: מאגנס.

[3] “The Roles of the Central Bureau of Statistics (CBS) and Methods of Operation”. Archived from the original on 2010-11-21. Retrieved July 28, 2021.

[4] “Statistics Ordinance”. Archived from the original on 2009-12-13. Retrieved July 28, 2021

[5] “NTMS Specifications (250K & 100K): Populated place”. Australian Government. Archived from the original on June 3, 2011. Retrieved July 26, 2021.

[6] “Glossary Search Results”. Atlas of Canada. Natural Resources Canada. Archived from the original on October 6, 2012. Retrieved July 26, 2021.

[7] “Mjesna, lokalna i područna (regionalna) samouprava”. Ustav Republike Hrvatske (in Croatian). Croatian Parliament. Archived from the original on 2016-02-15. Retrieved July 26, 2021.

[8] “Notes on Methodology”. Croatian Bureau of Statistics. Retrieved July 26, 2021.

[9] “Geographic Terms and Concepts – Place”. United States Census Bureau. Retrieved July 26, 2021.

[10] CDP – Census-designated place.

[11] “Census Designated Place (CDP) Program for the 2010 Census – Final Criteria” (PDF). Federal Register (Volume 73, Number 30). February 13, 2008. Retrieved July 26, 2021.

[12] Middleton, Nick. An Atlas of Countries That Don’t Exist: A Compendium of Fifty Unrecognized and Largely Unnoticed States. San Francisco: Chronicle Books LLC, 2017. Print.

[13] Berg, Raffi (2015-03-10). “One-man rule in Israel’s hippy micro-state”. BBC News.

[14]  “Akhzivland”. Atlas Obscura. Retrieved 2018-11-11.

[15] (Konstantinos Apostolos Doxiadis)

[16] Doxiadis, C. A. 1968. Ekistics : an introduction to the science of human settlements. New York: Oxford University Press

[17] Caves, R. W. (2004). Encyclopedia of the City. Routledge. p. 456

[18] מֵגָלוֹפּוֹלִיס [רַב־כְּרַךְ על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית]

[19] פרוכטר, עידו. הגיונות של אינטרטקסטואליות. טרם התפרסם.

[20] המונח אינטרטקסטואליות נטבע על ידי ז’וליה קריסטבה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, כדי לתאר טקסטים כמערכת סימנים, שלעולם איננה “סגורה” ו”הרמטית”, אלא מתייחסת (מרפררת) למערכות סימנים אחרות.

[21] Maurice S. Friedman (1955) Martin Buber. The Life of Dialogue, p. 85. University of Chicago Press.

[22] Keats, S. Wiggins, S. Population change in the rural developing world: making the transition. International Journal of Geo-Information, 30 March 2016.

[23] מפאת הרצון לכמת ולמסגר את הדיון אינני אעסוק כלל בצורת המחייה הקדומה להתיישבות שהיא תרבות הציידים-לקטים, ובעיקר משום שאלה היו נוודים ואני חושב שהאסתטיקה של נוודות שונה במהותה ממגורי קבע.

[24] G. Dalton, ed., Economic Development and Social Change: The Modernization of Village Communities (1971)

[25] הטבע כפי שנתפס היום כ”דבר שמקורו בטבע”, לא מלאכותי או מעובד , תרגום נוסף הוא כ”דבר אמיתי” כמו שהוא, ומעניינת העבודה ש”מקורו בטבע” ו”דבר אמיתי” נמצאים בקרבה גדולה כל כך במילון.

[26] שמקורן האלמוני כרגע נתון בצד.

[27]  מוניץ, ח’ (עורך). (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית. תל אביב: דיונון.

[28] Wendy Parkins, Out of Time: Fast Subjects and Slow Living, Time & Society 13, 2004-9, 363–382.

[29] ישעיה ברלין, שורשי הרומנטיקה, עם עובד, 2001

[30] Coleman, Jon T. (2020). Nature Shock: Getting Lost in America. Yale University Press. p. 214

[31] מרכז אנוש, ”בית יפעת”. ישראל שמיד 1, נס ציונה. יוני 2015.

[32] לפי דברי ג’.א.קאדון, אגדה היא סיפור או נרטיב הנמצא איפשהו בין מיתוס לעובדה היסטורית ושבדרך כלל מתמקדת בדמות או אדם מסוים. המקום הזה בין האמיתי לאל-טבעי, יתכן שמושך את הרומנטיקנים וכמיהתם לחסר.

Cuddon, J. A. 2013. A dictionary of literary terms and literary theory

[33] Stewart, S. (1993). On Longing: Narratives of the Miniature, the Gigantic, the Souvenir, the Collection. Durham; London: Duke University Press.

[34] Fiennes, Sophie, James Wilson, and Slavoj Žižek. The Pervert’s Guide to Ideology. New York: Zeitgeist Films, 2013.

[35] Harari, Yuval N. author. Sapiens: A Brief History of Humankind. New York: Harper, 2015.

[36] על עיר או כפר – בימינו ההבדל הוא דק בלה בלה בלה..

[37] Van Leeuwen, B. (2010). Dealing with Urban Diversity: Promises and Challenges of City Life for Intercultural Citizenship. Political Theory, 631-657.

[38] Gallo, M. (2015). “No One Helped”: Kitty Genovese, New York City, and the Myth of Urban Apathy. Ithaca; London: Cornell University Press.

[39] Darley, J. M. & Latané, B. (1968). “Bystander intervention in emergencies: Diffusion of responsibility”. Journal of Personality and Social Psychology. 8 (4, Pt.1): 377–383.

[40] Csikszentmihalyi, Mihaly (1990). Flow: the psychology of optimal experience (1st ed.). New York: Harper & Row.

[41] באופן כללי יש לי הסתייגות מסיווג מחלות ודברים אחרים לפי ספקטרום, סוגות, ז’אנרים, נדמה שגם אם יש בזה טעם מחקרי בפועל כל צורה של דבר בדרך-כלל מכילה חלקים אחרים מהספקטרום ברמות שונות וההבחנה היא רק בגלל הנטייה שלנו לקבל את הדברים כמוחלטים. ראו גם את החלוקה ליום ולילה.

[42] Wander – Definition, pictures, pronunciation and usage notes | Oxford Advanced Learner’s Dictionary at OxfordLearnersDictionaries.com

[43] חשיבה. (15 יולי, 2021) .בתוך מילוג – המילון העברי החופשי ברשת.

[44] Britannica, T. Editors of Encyclopaedia (2021, July 21). Industrial Revolution. Encyclopedia Britannica. https://www.britannica.com/event/Industrial-Revolution

[45] Rousseau, J.-J.,an anonymous translation to English, published in 1796. The reveries of the solitary   walker. Project Gutenberg. Colin Choat. September 2019, Australia.

[46] Damrosch, L. (2005). Jean-Jacques Rousseau: Restless genius. Boston: Houghton Mifflin Co.

[47] Smellie, William, 1740-1975, Bell, Andrew, 1726-1809. Encyclopaedia Britanica. London: Printed for John Donaldson, Corner of Arundel Street in the Strand.

[48] Sapir, E. 1929. “The status of linguistics as a science”. Language 5. 207-14. Reprinted in the selected writings of Edward Sapir in language, culture, and personality, ed. by D. G. Mandelbaum, 160-6. Berkeley: University of California Press.

Whorf, B. L. 1940. “Science and linguistics”. Technology Review 42: 227-31, 247-8. Reprinted in Language, thought, and reality: Selected writings of Benjamin Lee Whorf, ed. by J. B. Carroll, 207-19. Cambridge, MA: The Technology Press of MIT/New York: Wiley. 1956.

[49] Baudelaire, Charles, 1821-1867. Painter of modern life. Philosophic art.

[50], כרך א, מבחר כתבים, תרגום דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1992.

[51] Walter Benjamin (2002), Rolf Tiedemann (ed.), The Arcades Project, New York: Belknap Press, p. 1088, Howard Eiland and Kevin McLaughlin (Translators)

[52] המונח התקבל על ידי אנשי התקופה ומאוחר יותר, שראו את התקופה שבין נפילתה של הקיסרות הרומית לבין התחייה הרוחנית שלהם, כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית, והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמש.

[53] עמכם הסליחה בשימוש הרב בציטוטיו של בנימין אך זה הואיל בטובו ותיאר באופן השלם והראשוני את דמות המשוטט ולכן תורה זו היא כאבן בסיס לרגליי.

[54] “What Makes a Genius? The World’s Greatest Minds Have One Thing in Common”. Time. Retrieved 2021-01-08.

[55] Matthew Schwarzfeld, Lost in Goa, Tablet Magazine, ‏April 27, 2010

[56] שביל החומוס הוא ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו, ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע.לפעמים משתמשים בביטוי “שביל החומוס” גם לגבי מדינות אחרות בעולם בהם נפוצים תרמילאים ישראלים כגון מדינות באמריקה הדרומית,[4] דרום אסיה (לאוס קמבודיה, וייטנאם), ויפן.

[57] Kihato, Caroline, ed. Urban diversity: Space, culture, and inclusive pluralism in cities worldwide. Woodrow Wilson Center Press, 2010

[58] Marchetti, I., Koster, E., Klinger, E., & Alloy, L. B. (2016). Spontaneous Thought and Vulnerability to Mood Disorders: The Dark Side of the Wandering Mind. Clinical psychological science : a journal of the Association for Psychological Science, 4(5), 835–857. https://doi.org/10.1177/2167702615622383

[59] Schooler, J. W., Smallwood, J., Christoff, K., Handy, T. C., Reichle, E. D., & Sayette, M. A. (2011). Meta-awareness, perceptual decoupling and the wandering mind. Trends in cognitive sciences, 15(7), 319-326.

[60] לא לכולם, https://www.youtube.com/watch?v=FLrssFLbjZQ